כולנו מכירים אני העיקרון הכללי בחוק יחסי ממון, שלפיו רכוש הצדדים מתחלק שווה בשווה בין שני הצדדים במקרה של קרע ביחסים, וכן כי דיני חלוקת הרכוש אמורים לשקף ניטרליות ללא שיפוט מוסרי של התנהגויות לא מוסריות, כגון : בגידה בבן-הזוג , תרמית, מצגי שווא וכד'. כיום בגידה בבן הזוג במסגרת חיי נישואין אינה משפיעה על חלוקת הרכוש בעת פרידה בבית המשפט למשפחה גם אם הבגידה לגיטימית וגם אם לאו.
אבל מה קורה כאשר מדובר בבעל אשר תקף את אשתו בסכין ופצע אותה בצורה קשה ביותר, ובעקבות כך הורשע בניסיון לרצח ונגזרו עליו 13 שנות מאסר בפועל?
במקרה כזה דן לאחרונה בית המשפט העליון (בע"מ 7272/10): בני זוג נשאו בשנת 1975 ולהם 4 ילדים. בשנת 2000 תקף הבעל את אשתו בסכין לעיני ילדם הקטין, ופצע אותה באופן קשה ביותר והורשע במסגרת ההליך הפלילי, בניסיון לרצח ובעבירות אלימות נוספות ובשל כך נגזר עליו מאסר של 13 שנה בפועל.
אותו בעל תבע מאשתו לשעבר, אותה ניסה לרצוח, מחצית מזכויותיה הפנסיוניות , שנצברו במסגרת עבודתה כעובדת סוציאלית ברשות מקומית. בית המשפט העליון נדרש לסוגיה, כשטענת האישה: " אין חוטא יוצא נשכר" מחטאו, קרי: לא מגיע לבעל ליהנות מפירות כישלון חטאו, שהרי הוא ניסה לרצוח אותה.
הבעל: אין לשלול זכויותי ע"פ חוק יחסי ממון
לטענת הבעל, יש לדון אותו לפי עקרון משפטי, של פיו הוא כבר הורשע ונענש, ולכן אין להענישו פעם נוספת על ידי שלילת זכויותיו הנובעות מחוק יחסי ממון ולא ראוי וצודק להענישו בשנית באמצעות דיני המשפחה, ולכן הוא זכאי למחצית מזכויותיה הפנסיוניות של האשה.
בית המשפט דן בסוגיה זו בהרכב של שלושה שופטים, כשלנגד עיניו עמד החריג שנקבע בחוק יחסי ממון, המקנה לבית המשפט שיקול דעת בשאלת החלוקה השיוויונית, בהתקיים "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת".
נסיבות מיוחדות
לאור שיקול זה קבע בית המשפט, כי במקרה שבעל מנסה לרצוח את אשתו, מתקיימות " נסיבות מיוחדות", ולפיכך ניתן לסטות מהכלל שקובע חלוקה שוויונית בין שני בני זוג.
לדברי השופטת ברק -ארז: "אדם שניסה ליטול את חייה של אשתו, ועל פי קביעת בית משפט חפץ בתוצאה זו, מנוע כעת, לאחר שלא ממש את חפצו, מהעלאת הטענה שיש לראות באשתו אדם חי לצורך השתתפות בזכויות הפנסיה שלה". עוד ציינה השופטת בפסק הדין, כי למעשה עמדתה הזו: " שמורה למקרים קיצוניים, שבהם הרציונל הוא מניעת בן הזוג התוקף ליהנות מפירות אנושיותו של קורבנו ולא ענישתו של התוקף. לשם כך צריך יהיה להתבסס על פסק דין פלילי חלוט, מבלי שההליך של איזון המשאבים יהפוך לבירורן של טענות עובדתיות על אודות אלימות".
השופט הנדל ציין, כי: "אלימות חמורה עשויה לשאת בחובה השלכות כלכליות קשות על בן-הזוג הנפגע, עד כי היא תהווה נסיבה מיוחדת, שמצדיקה סטייה מהכלל השוויוני הקבוע בחוק יחסי ממון. האלימות כלפי בן הזוג עלולה להרע את מצבו של כל התא המשפחתי. השפעה כלכלית כזו על מעשי אלימות עשויה להצדיק סטייה מחלוקה שוויונית של נכסי בני הזוג. אין מדובר על ענישת בן-הזוג הפוגע, כי אם בחלוקה שמתמודדת עם היכולת הכלכלית המופחתת של בן הזוג במועד הפרוק , עקב האלימות שחווה בחיי הנישואין".
השופט מלצר קבע, כי למעשה הסוגיה העומדת על הפרק , הינה " אין חוטא יוצא נשכר", וקבע כי "במקרים של אלימות קשה במיוחד או מתמשכת ניתן לבחון במקרים מצומצמים וחריגים את החריג בחוק יחסי ממון." אך ראשית תבחן השאלה, האם כתוצאה ממעשה האלימות, מצבו הכלכלי של הנתבע הורע".
חלוקה שווה
יש לציין ששלושת השופטים בדיון הגיעו לאותה התוצאה, אך כל אחד בדרכו.
אך אליה וקוץ בה, להבדיל מכספי הפנסיה שלא יאוזנו, קבעו השופטים ששאר הרכוש המשפחתי, הכולל קופות גמל והשתלמות של האישה, שהזכויות בהם אינן תלויות בחייה של האישה, יחולקו באופן שווה בין הבעל לאשה.
במקרה הספציפי דובר באדם שהורשע בפלילים.
למרות הפסיקה המתקדמת, עדיין נותרו שאלות רבות ללא מענה, כגון:
מה קורה כאשר מדובר באלימות שלא הסתיימה בהרשעה פלילית קל וחומר בכזו שלא הוגש בגינה כתב אישום? מה קורה במקרים של אלימות מילולית?
* עו"ד ונוטריון רות גבריאל סרור, בעלת משרד בוטיק המתמחה בדיני המשפחה והירושה וכן חברה בפורום הארצי של דיני המשפחה בלשכת עורכי הדין.
