בית המשפט לענייני משפחה בנצרת דן בסוגיה הבאה: בני זוג יהודים עורכים הסכם גירושין שמאושר בבית המשפט לענייני משפחה ומאשרים בתכוף לאחר מכן גם הסכמה להתגרש בבית הדין הרבני, אלא שהאיש מסרב לסדר את הגט משך שנה ושמונה חודשים. האם על בית המשפט לענייני משפחה לחייבו בהוצאות ההליך שנגרמו לתובעת בבית הדין הרבני?
האם יש לחייבו בפיצוי בגין העיכוב בסידור הגט ומכוח איזו עילה?
האם החיוב הוא מיום עריכת ההסכם בבית המשפט או מהמועד שבו בית הדין הרבני קבע, כי "הצדדים צריכים להתגרש"?
למאמרים נוספים בנושא:
* גירושים ברבנות - האם מומלץ בכל מקרה?
* בית דין רבני - שאלות שנשאלו בפורום
* הליכי גירושין בישראל - מדריך
* להורדה וקריאה של פסק דין בנושא (קובץ PDF)>>
[באדיבות אתר הרשות השופטת]
שימוש יתר בדיני הנזיקין
סגן הנשיא, השופט אסף זגורי, דן במושגים סרבנות גט ו"תכסיסנות גט". השופט ציין כי יש כידוע, חובה להיזהר מלהשתמש יתר על המידה בדיני הנזיקין בפסיקת פיצוי בגין סרבנות גט, ועם זאת יש להתייחס לצורך לפסוק פיצוי מכוח דיני החוזים ותום הלב בגין "תכסיסנות גט".
השופט קבע, כי בתי המשפט האזרחיים בכלל ובתי משפט לענייני משפחה בפרט, עורכים הבחנה בין מעשה הגט שכל כולו בסמכות ייחודית של בית הדין הרבני לבין תביעת פיצויים בגין סרבנות גט. בתי המשפט קבעו במספר רב של מקרים, כי ההליך האזרחי/נזיקי מבוסס על עילות שאינן מהדין האישי אלא מדיני הנזיקין והחוזים והעובדה שההתנהגות ה"מזיקה" קשורה לאי מתן גט אינה מכניסה את העילה הנזיקית לתחום "ענייני נישואין וגירושין" אשר בסמכות ייחודית של בתי הדין. " עם זאת", כתב השופט בפסק הדין, "דומה כי אין חולק שנכונות בתי המשפט לענייני משפחה לפסוק פיצוי נזיקי בגין סרבנות גט מהוה גורם למתיחות בינם לבין בתי הדין הרבניים. רוב דייני בתי הדין הרבני תומכים בגישה שאין לבית משפט לענייני משפחה סמכות לחייב בעל דין יהודי בפיצוי כספי בגין סירובו לסדר הגט וכי מדובר בעניין שמצוי כולו בסמכות עניינית ייחודית של בית הדין הרבני. זאת ועוד, בתי הדין הרבניים סבורים, כי פסיקת פיצוי שכזה, עלולה לגרום לכך שגט שיינתן מאוחר יותר על ידי בן זוג שחויב בפיצוי, ייחשב לגט מעושה ובכך נגרם נזק דווקא לבעל הדין שזכה בפיצוי". השופט הוסיף, כי:"מתיחות זו בין הערכאות עומדת היא תדיר לעיני שופט המבקש לדון ולהכריע בתביעה לפיצוי בגין סרבנות גט. מחזיק אני בגישת חברי, כב' השופט סילמן, ולפיה יש להיזהר מהתערבות יתר, נזיקית, בתחום סידור הגט, שמא לא רק הגט בין הצדדים הקונקרטיים הוא שיוכתם בחשש של "גט מעושה", אלא שהשימוש התדיר בכלי הנזיקין, עלול ליצור חשש מכאן והלאה לגבי כלל הגיטין המבוצעים".
עם זאת, השופט הדגיש כי הזהירות, או המתיחות, אינן חזות הכל. בסופו של יום עסקינן בהסדרה שיפוטית של התנהגות אנושית.
בפסק הדין - "תכסיסנות גט"
" המקרה שבפני, אינו מקרה של סרבנות גט מובהקת. מדובר יותר "בתכסיסנות גט". שכן הצדדים הסכימו בבית המשפט להתגרש בהסכמה. כך גם הצהירו בבית הדין הרבני חודש מאוחר יותר. וחרף כך החליט הנתבע שלא לעמוד בהסכמתו או בהתחייבותו זו. להתנהגות זו יש מחיר ויש תוצאה מבחינה חוזית. זאת ללא כל קשר למעשה הגט בפועל", פסק השופט.
"על-כן לגישתי, יש מקום להחמיר עם "תכסיסני גט", (ובוודאי סרבני גט) המאשרים הסכם גירושין בבית המשפט, מתחייבים בגדרו להסדיר הגט בהסכמה ולאחר מכן חוזרים בהם משיקולים טקטיים בבית הדין הרבני במטרה לשפר עמדות והישגים שבינם ובין הגט אין דבר וחצי דבר", הטעים השופט.
החמרה שיפוטית עם "תכסיסני גט"
השופט הוסיף, כי ההחמרה השיפוטית יכולה וצריכה למצוא ביטוי במספר מישורים:
ראשית, תכסיסנות גט והתנהלות בחוסר תם לב מצדיקה שקילה בחיוב של הקדמת המועד שממנו ואילך ייחשב הנתבע לסרבן גט החייב בפיצוי.
שנית, תכסיסנות גט מכוונת כאמור עשויה להסתכם בהאמרת הפיצוי המגיע לקרבן התכסיסנות.
שלישית ואולי למעלה מאלה, הדבר מצדיק יצירת עילת חיוב חדשה מכוח דיני החוזים מעבר לעילה הנזיקית הקיימת.
כל אלה נגזרים ממדיניות שיפוטית אשר מבקשת להבהיר, כי הסכמים יש לכבד ולמלא בתם לב והמפר התחייבותו יידע כי יש לכך מחיר כספי.
השתת פיצוי חוזי
לאור האמור, השופט קבע כי, יש מקום להשית על מפר ההתחייבות, פיצוי חוזי בשל חוסר תם הלב בעמידה על זכותו (שלא לסדר הגט). כל זאת בין אם בית הדין הרבני מחייב בגט ובין אם לאו.
בסיכום, בית המשפט נעתר לתביעתה של האישה וחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בסך 35,000 ₪ (ועוד 4,000 ₪ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד).
(תמ"ש 7450-09-13 מ.א. נ' א.א.)
