הולילנד: פרשת השחיתות הגדולה ביותר בתולדות המדינה

שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, דוד רוזן, הרשיע אתמול (31.3.14) את ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, במשפט הולילנד. הרשעת אהוד אולמרט בעבירות שוחד, יחד עם הרשעת שורה ארוכה של נאשמים, היא יום חשוב לשלטון החוק ולמאבק בשחיתות הציבורית.

הפרשה שהוגדרה כ"אחת מפרשות השחיתות החמורות ביותר שידעה המדינה", החלה בעקבות חשיפת חשדות לפיהם יזמי הפרויקט העבירו שוחד לאהוד אולמרט, בעת שהיה ראש עיריית ירושלים, וכן לגורמים נוספים בעירייה בתמורה לאישורים נרחבים בפרויקט.
לאור הקביעות החריפות של השופט רוזן, הפרקליטות תבקש, כנראה, להטיל על אולמרט עונש מאסר בפועל של יותר משלוש שנים. המאמץ חסר התקדים של ראש הממשלה לשעבר אולמרט ושלוחיו, לקעקע את אמינותו המקועקעת ממילא של עד המדינה שמואל דכנר המנוח, לא הועיל. בעיני השופט רוזן, הפרקליטות הצליחה לתמוך את עיקרי עדותו של דכנר בראיות מחזקות ומאמתות שהיה בהן כדי להעביר את עדותו אל מעבר למשוכת הספק הסביר.

השופט רוזן פותח את הכרעת הדין המילים החריפות הללו: "כתב האישום סב, בעיקרו, סביב ציר עדותו של שמואל דכנר ז"ל (להלן: "עד המדינה").... היריעה הרחבה שגוללה על-ידי עד המדינה חשפה במהלך המשפט מערכות ציבור ושלטון מושחתות, שהרקיבו והתרקבו לאורך השנים. מאות רבות של אלפי ₪ הוזרמו לעובדי ונבחרי ציבור, שטמנו הכספים באמתחתם. הכספים המזוהמים נמסרו לעובדי ונבחרי הציבור למען יקדמו עניינם של נותני אותם כספים, בדרך קלוקלת כזו או אחרת, כמפורט בהכרעת-הדין."

פרשת הולילנד: תקציר
בינואר 2012 נפתח משפטם של 16 נאשמים בתיק הולילנד. כתב האישום מפרט שורה ארוכה של מעשי שוחד שהעניקו אנשי ממון לנבחרי ציבור ובראשם רה"מ לשעבר אולמרט – בתיווכו של עד המדינה שמואל דכנר. המטרה: לקדם פרויקטים של בנייה בכמה אתרים ובראשם פרויקט הולילנד בירושלים.
 
מהו פרויקט הולילנד?
במרכז הפרשה עומד פרויקט מגורים רחב היקף שמשתרע על שטח של כ-121 דונם בדרום מערב ירושלים - פרויקט חריג בנוף הירושלמי. החל משנות התשעים, ביקשו בעלי האדמה להשביחה ולהרחיב את זכויות בנייה. לפני ההליכים עמד באותו מקום מלון הולילנד, שכלל כ-100 חדרי אירוח.

כיצד נחשפה השחיתות הציבורית? חקירת פרשת הולילנד הפכה לגלויה ב-6 באפריל 2010, עם מעצרם של חמישה מעורבים, בהם היזם הלל צ'רני, מהנדס העיר אורי שטרית ומקורבו ושותפו לשעבר של אולמרט, עו"ד אורי מסר. ניצנים ראשונים לפרשה פורסמו ע"י העיתונאי החוקר יואב יצחק כבר ב-1996 וב-2002, אז כתב אודות אי-סדרים בפרויקט הולילנד. ביולי 2008 פרסם יצחק כתבה נוספת הנוגעת לקבלת שוחד בפרויקט וקשר את אולמרט לפרשת שחיתות רחבת היקף. לאחר הפרסום פתחה היחידה הארצית לחקירות הונאה בחקירה סמויה, שהתפרסמה לאחר המעצרים הראשונים. ההתקדמות המהותית בחקירה נבעה מגיוסו של שמואל דכנר לעד מדינה. לפני שהחליט להעיד, הכין דכנר טיוטת כתב תביעה נגד יזמי הולילנד, בטענה כי לא עמדו בסיכומים עמו. בטיוטה זו כלל את תשלומי השוחד שלטענתו הועברו דרכו לאורך השנים.

תיאור האישומים בפרשה
כתב האישום בפרשת הולילנד נוגע לשלוש פרשיות נפרדות הכרוכות זו בזו - כולן עוסקות בקידום פרויקטים בתחום המקרקעין ברחבי הארץ, באמצעות מתן שוחד על ידי הנאשמים היזמים וקבלת שוחד על ידי שורה ארוכה של עובדי ונבחרי ציבור.

האישום הראשון - פרויקט הולילנד: הנאשם הלל צ'רני פעל החל משנות התשעים להקמת שכונת מגורים עתירת זכויות בנייה וחריגה בנוף העירוני במתחם הולילנד הנמצא בבעלותו. כדי להגשים את המטרה, הפעיל את שמואל דכנר, איש נדל"ן בעל קשרים ענפים לנבחרי ציבור, כדי שיפעל לשינוי ייעוד הקרקע ולהגדלה ניכרת של נפח וזכויות הבנייה.
בשנים 1994-2007 פעלו צ'רני, דכנר ועוזרו מאיר רבין כדי להעניק טובות הנאה כספיות בשווי מיליוני שקלים לנבחרי ועובדי ציבור האמונים עבור קידום תכנית הבנייה והליכי התכנון, כדי שאלה יפעלו לקידום הפרויקט.
כך התפתחה מערכת יחסים בין הנאשמים אולמרט, זקן, לופוליאנסקי, שטרית, שמחיוף ופנר – שע"פ כתב האישום קיבלו שוחד - לבין היזמים צ'רני, קלנר, ספרן וגלאון, וזאת בתיווכם של דכנר ורבין. תשלומי השוחד נעשו בשיטות שונות של העברת כספים והסוואתם, באמצעות מערכת כוזבת של כיסוי ותיעוד חשבונאי.

האישום השני - פרשת חברת הזרע: במקביל לקידום פרויקט הולילנד, פעלו הנאשמים קלנר וספרן לקידום השבחת המקרקעין של חברת הזרע, המחזיקה שש חוות חקלאיות על שטח כולל של כ-18 אלף דונם. מכתב האישום עולה, כי הנאשמים העבירו 1.7 מיליון שקלים לעובדי ונבחרי ציבור בשנים 2002-2005 באמצעות דכנר ורבין. בהמשך לכך נטלו אולמרט וזקן טובות הנאה כספיות ואחרות בסך כ-200 אלף שקלים.

האישום השלישי - פרשת תעשיות המלח: החל מאמצע שנות התשעים פעל דנקנר, בשמן ומטעמן של תעשיות המלח, לקדם שינוי בייעוד קרקעות בעתלית ובאילת - מייעוד של תעשיית מלח למגורים, תיירות ומסחר. ע"פ האישום, בשנים 2002-2004 סיכמו דנקנר ורבין על העברת כ-1.1 מיליון שקלים ליעקב אפרתי, מנהל המינהל באותה עת.

אירועי השוחד המרכזיים בפרשה
מכתב האישום עולה, כי החל מ-1994 העביר דכנר לאולמרט ולזקן כספים בסך 1.8 מיליון שקלים, וזאת בהתאם לתכנית שנרקמה בינו לבין היזם צ'רני. באחד האירועים המרכזיים בכתב האישום ביקש אולמרט מדכנר להעביר לאחיו, יוסי, צ'קים בסך חצי מיליון שקלים, לאחר שזה נקלע לחובות.
שולה זקן הואשמה במספר מקרים של נטילת שוחד. באחד מהם נטלה מדכנר עשרת אלפים דולר במזומן. הכספים הועברו לזקן במעטפה ללשכת אולמרט באמצעות נהגו של דכנר. מקרה נוסף שמייחסת התביעה לזקן אירע בסוף 2002, אז פנתה זקן פעם נוספת לדכנר וביקשה 50 אלף שקלים לכיסוי גירעונות שנוצרו במהלך מערכת הבחירות שבה התמודד אולמרט.

במסגרת פרשת חברת הזרע, עולה מכתב האישום, כי ב-2004 קיבלו זקן ואולמרט מאה אלף שקלים, וזאת בהתאם לסיכום בין דכנר לבין קלנר. מתוך הסכום הזה העבירה זקן לאולמרט לפחות 60 אלף שקלים.

מהי גרסתו של אולמרט?
ראש הממשלה לשעבר הקפיד לכל אורך המשפט להכחיש את האישומים נגדו. לדבריו, האישומים כולם מבוססים על עדותו השקרית של עד המדינה שמואל דכנר, שהלך לעולמו לפני כשנה. כמו כן טוען אולמרט, כי עקב יחסיו הרעועים עם אחיו יוסי, הטענה לפיה ביקש מדכנר להעביר לו חצי מיליון שקלים אינה הגיונית.

מהו העונש הצפוי לנאשמים?
קשה להעריך מהו העונש שייגזר על הנאשמים, לפני שלב הטיעונים לעונש, בעקבות תיאור המעשים החמורים. כפי שעולה מהכרעת הדין, נראה שהעונשים יהיו מאסרים בפועל למספר שנים לא קטן.

עד אחד מקשר את שלוש פרשות השחיתות
השופט רוזן מציין, כי: "עד המדינה היווה הציר עליו סבו עובדות כתב האישום. עד המדינה הגה הרעיון, רתם הנאשמים לו, התווה דרכי הפעולה וביצע עסקאות השוחד בעצמו ובסיוע אחרים לאורך שנים."
שאלת השאלות בתיק – מהו המשקל הנכון שיש לתת לעדותו בבית-משפט.

למותר לציין, כי עד מדינה, ככלל, הינו עבריין השותף למעשי העבירה עליהם הוא מעיד המונע מטעמים אישיים, אינטרסים כלכליים ואחרים.
"עד המדינה פנה למשטרה לא מפני נקיפת לב ופעימת הרוח, גם לא מטעמי היטהרות הנפש. עד המדינה החליט לעשות מעשה, לעלות לדוכן העדים, להניע לשונו ולגלות שחיתות שהרקיבה מוסדות ציבור ושלטון לאחר שבחן מכלול השיקולים הרלוונטיים עבורו ולטובתו והגיע למסקנה כי עריכת הסכם עם המדינה עדיפה וטובה לו מהאפשרויות האחרות הקיימות בעניינו."
עוד מוסיף השופט רוזן, כי: "עד המדינה גילה בתשובותיו צלילות דעת ובקיאות בלתי רגילה. מששגה, ניכר היה בדרך-כלל, שמדובר בסך-הכל בטעויות אנוש ותשובותיו הבלתי נכונות ניתנו בבלי דעת ולאו דווקא, בשל רצונו לסטות מהאמת."

הלקחים הנלמדים מהפרשה
ההתמודדות עם תופעות השחיתות בישראל מתאפיינת במאבק בסימפטומים ולא בסיבות. כדי להדבירה מן המסד וכדי להטמיע תרבות נורמטיבית של טוהר המידות, יש צורך להכיר את מקורותיה.
ברגע שהציבור אינו מאמין שנציגיו פועלים לטובת הציבור, נפגם הבסיס הדמוקרטי.
למרבה הצער, מתרבים המקרים של שימוש לרעה על-ידי מנהיגים פוליטיים בכוח שהופקד בידיהם למען הפקת רווח אישי, במטרה להגדיל את כוחם או עושרם. ששחיתות ציבורית אינה כרוכה בהכרח בכסף שמועבר מיד ליד, אלא היא גם יכולה להתבטא בסחר בהשפעה או בהענקת הטבות.

המקור הראשון לתופעת השחיתות, האוצר בתוכו אשכול של סיבות לתרבות קלוקלת של השחתת המידות, הוא העדר שקיפות ואחריות במגזר הציבורי בישראל, אשר מתנהל ע"י מבנים אנכרוניסטיים ומאופיין בריכוזיות יתר.

המקור השני להתעצמות השחיתות מצוי בזירה הפוליטית: בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת נפגע באורח אנוש תשתית המשטר בישראל עם הכנסת השיטה הקלוקלת של הבחירה הישירה. לזעזוע הזה בשנות התשעים הצטרף זעזוע נוסף שפגע ביסודות המשטר: הנהגת הבחירות המקדימות (הפריימריס). השילוב של הבחירה הישירה והבחירות המקדימות הגביר מעבר לסביר את תלותם של הפוליטיקאים בתרומות כספיות. למעשה, מאז שנות התשעים התנאי ההכרחי להיבחר לרשימת מועמדים של מפלגה לכנסת ולניצחונה של מפלגה בבחירות, הוא כסף. התלות הגוברת של הפוליטיקה בכסף היא אחת הסיבות העיקריות להתגברות השחיתות הפוליטית.
הכשלים בתחום המשטר ואלה שבתחום המשילות מזינים אלו את אלו. ההתמודדות עם הסימפטומים וההתעלמות מן הסיבות, העצימו את הפרת האיזון בין השמירה ההכרחית על טוהר המידות לבין השמירה הציבורית על התנהלות התהליך הפוליטי. אחת ההשלכות של הפרת האיזון הזאת היא המיקום וההגדרה הבעייתיים של המושג שחיתות בתודעה הציבורית.

השחיתות גורמת למיאוס בקרב הציבור
השחיתות במסדרונות השלטון מקרינה ישירות על תחושות הציבור כלפי השירות הציבורי וכלפי הפוליטיקה; השחיתות משמשת גורם מרכזי בהתעצמות תחושת המיאוס כלפי אלה. יחד עם זאת, יש לציין, כי גבולות גזרת ההגדרה של ה"שחיתות" כמושג התרחבו מאד ובמובנים רבים השחיתות הפכה להיות מונח חמקמק שאין לו הגדרה מובהקת.
כך, בין היתר, המונח "שחיתות" הפך שם נרדף לשימוש לרעה בכוח: כוח של פוליטיקאי, כוח של פקיד, כוח של המשטרה, כוח של התביעה והכוח של התקשורת. אין ספק שכאשר אלה עושים שימוש לרעה בכוחם, הם משחיתים את האמון שהציבור אמור לתלות בהם.