ביום 8.4.14 ניתן בבית המשפט לענייני משפחה בת"א, פס"ד בתביעה שענינה התנגדות לצוואה ובקשה לבטלה.
כבר כעת יצויין, כי מעטות הפעמים בהן בתי המשפט מבטלים צוואות, וזאת לאור עקרון העל בדיני ירושה והוא כיבוד רצון המת.
פסק הדין בשלמותו - להורדה באתר>>>
[באדיבות אתר הרשות השופטת]
הצדדים לפסק הדין
המנוח נפטר בשנת 2006 בגיל 78, כאשר קודם לכן התאלמן מאישתו. למנוח נולדו שני ילדים, בן ובת. כל אחד מהילדים נשוי ובעל ילדים משלו.
שנתיים לפני פטירת המנוח, נהרג בנו בפיגוע טרור בירושלים ואשתו והנכדה ירשו אותו.
המנוח השאיר אחריו צוואה בפני עדים מיום 28.11.2005 . בצוואה הנדונה הועבר רובו של רכושו של המנוח לבתו וילדיה תוך נישול כלתו והעברת רכוש מועט מאד לנכדה (בתו של הבן שנרצח) ועל כן המתנגדות לצו קיום הצוואה הינן הכלה והנכדה הקטינה באמצעות אימה.
3 ימים לפני עריכת הצוואה, נלקח המנוח ע"י בתו ונכדתו לבדיקה רפואית אצל פסיכיאטר מומחה, שקבע כי הינו כשיר לערוך צוואה ומבין את טיבה.
טענות המתנגדת לצוואה
הכלה טענה שהצוואה הנדונה חסרת תוקף, ויש להורות על ביטולה ממספר סיבות: אי כשירות המנוח לערוך את הצוואה בשל מצבו הרפואי והמנטאלי, מעורבותה של הבת וילדיה בעריכת הצוואה, העדר גמירות דעת של המנוח, התלות המוחלטת שהיתה למנוח בביתו, הטעיית המנוח והעובדה כי הצוואה אינה מנוסחת בדרך המשקפת את רצונות האמיתי של המנוח, השפעה בלתי הוגנת של הבת על המנוח.
טענות בת המנוח וילדיה
הבת טענה, שהמנוח לא היה שבע רצון מהתנהלותו הכלכלית של הבן, וכן מחיי הנישואין של הכלה לבן, טרם רציחתו, מכיון שהם היו רווים סכסוכים. המנוח סלד מהתנהגותה של הכלה ולא היה מעונין בקשר עמה. לטענתה, המנוח נהל את עניניו ביד רמה ובאופן עצמאי עד לערוב ימיו והיא לא השפיעה על כך בשום אופן. המנוח היה צלול וברור וידע היטב את כל הקורה עמו, לכן הטענות בדבר אי כשירותו של המנוח בעת כתיבת הצוואה הן הבל. לדבריה, אין בסיס לטענה כי הצוואה נערכה בהעדר גמירות דעת של המנוח שכן זה היה רצונו האמיתי ותאם את התנהלות הצדדים בשנותיו האחרונות.
עוד טענו הבת וילדיה, כי הבדיקה הפסיכיטרית של הרופא, שהוזמנה ושנערכה במיוחד לצורך עריכת הצוואה מטעמם, מדברת בעד עצמה.
ההליכים בבית המשפט
בית המשפט לא הסתמך על הבדיקה שנערכה מטעם הבת ומנה מומחה בפסיכיאטריה מטעמו לתת חוות דעת נייטרלית בענין כשירות המנוח לערוך את הצוואה הנדונה. המומחה הגיע למסקנה חד משמעית, לפיה המנוח לא היה כשיר במועד עריכת הצוואה וזאת בעיקר על בסיס מסמכים רפואיים שקדמו לפטירתו וכן תיעוד של רופאים מתחומים אחרים שבדקו את המנוח.
בנוסף, בפני ביהמ"ש העידו גם הבת וילדיה וכן עדים נוספים מטעמם, לגבי אופן ונסיבות עריכת הצוואה לרבות עוה"ד שהיה עד לצוואה וכן עדה נוספת לצוואה, שלא הצליחו להסביר מי ערך את הצוואה, מי ביקש את השינויים ומי נטל חלק בעריכתה, אצל מי הופקדה הצוואה ועוד שאלות שנסתרו בין עד לעד.
כמו כן נחקר אותו רופא שהגיש חוות דעת מטעמם, שצורפה לצוואה כאשר לאחר שמיעת עדותו, והתברר שלא הסתמך על כלל המסמכים הרפואיים הנדרשים. כן נמצאו ליקויים נוספים בחוות דעתו, ועל כן הועדפה עדותו של המומחה מטעם ביהמ"ש.
ביה"ש הורה על ביטול הצוואה לאחר שמיעת העדויות
עקרון על הוא, כי רצון המצווה הוא המכריע לענין תוקפה של הצוואה, אם הצוואה אכן משקפת את רצונו האמיתי.
במקרה זה מכלל העדויות עולה שהמנוח לא יכול היה להבחין בטיבה של הצוואה לעת עריכתה מחמת העדר כשירות רפואית וזאת בהסתמך על חוות דעת המומחה מטעם ביהמ"ש ועל כן המנוח לא היה כשיר לערוך צוואה.
לגבי הטענה של השפעה בלתי הוגנת, זו לא הוכחה ע"י הכלה, אם כי יודגש שאין פסול בניסיון להשפיע על אדם שיכתוב צוואה לטובתו או לטובת אחר.
כמו כן הכלה לא הצליחה להוכיח שהבת וילדיה היו מעורבים ולקחו חלק בעריכת הצוואה, אולם עצם הקביעה כי המנוח לא היה כשיר לערוך צוואה הינה מספיקה כדי לפסול את הצוואה, ולחלק את עזבון המנוח ע"פ חוק הירושה, קרי: חלוקה שווה בין הכלה לבת המנוח.
עוד בנושא:
