בית המשפט לענייני משפחה בירושלים נדרש להכריע בשאלה, האם מתן כסף במהלך קשר בין בני זוג מהווה מתנה שיש פטור מלהשיבה או שמא מדובר בהלוואה שאותה יש להחזיר את הסכום שניתן בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
מדובר בבחורה (התובעת) בראשית שנות העשרים לחייה שהכירה בחור (להלן: "הנתבע") שבאותה העת היה מצוי בהליכי גירושין.
תחילה התגוררו בני הזוג יחדיו בדירת הבחורה, אולם לאחר מספר חודשים בהם הבינה, כי הבחור אינו רציני ביחסו אליה וכי אין ברצונו להתמסד ולהקים עימה משפחה, עזב הבחור את דירת הבחורה ועבר להתגורר בנפרד.
הצדדים המשיכו לקיים קשר לא מחייב, ללא שיתוף כלכלי כלשהו, כשהם הרבו להפרד ולחזור האחד לזרועות השנייה עד שלאחר כ-3 שנים הסתיים הקשר הזוגי ביניהם באופן סופי.
להורדה: פסק הדין המלא - מתנה או הלוואה?
[באדיבות הרשות השופטת]
האמנם מדובר בכספי הלוואה?
במהלך ניהול הקשר, העבירה התובעת לנתבע 176,430 ₪ במספר רב של תשלומים, וזאת בשל המצוקה הכלכלית אליה נקלע.
התובעת הקפידה לתעד כל תשלום שהועבר, בין אם ישירות לנתבע ובין אם לנושיו השונים. לאחר פרידתם התובעת דרשה מהתובע את השבת הכספים שניתנו.
התובעת אף הקליטה את הנתבע וחברו מודים, כי מדובר בכספי הלוואה אותם יש להשיב ואף בשלב מסוים בו התובעת נקלעה למצוקה כלכלית ונאלצה לפנות את דירתה בה התגוררה בשכירות, נתן לה הנתבע כסף.
בנוסף, באותה העת התובעת עבדה במשרד עו"ד ובעל המשרד שוחח עם הנתבע, קודם להגשת התביעה, אך התערבות זו לא הובילה לפרעון החוב.
לטענת התובעת, לא נותרה לה ברירה אלא להגיש תביעה כנגד בן זוגה לשעבר להשבת הכספים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית וכן תבעה פיצוי בגין עוגמת הנפש.
כאמור, המחלוקת בה נדרש ביהמ"ש להכריע היא, האם נתינת הכסף הינה מתנה אותה אין להשיב לטענת הנתבע או שמא לטענת התובעת מדובר בהלוואה של סכומי הכסף אותם יש להחזיר.
הנטל להוכיח כי מדובר בהלוואה מוטל על התובעת, על אף שהנתבע טען שהוא קיבל את הכספים מאחר שהצדדים הינם "קרובים קרובים" ויחסים מתאפיינים בגילויי דאגה.
ביהמ"ש: לא התקיים קשר של ידועים בציבור
במקרה זה ביהמ"ש התרשם, כי הצדדים לא עונים להגדרה "ידועים בציבור" הן משום שלא התגוררו תחת קורת גג אחת וניהלו משק בית, הן משום שלא היתה מסוימות בקשר והם לא היו מחוייבים זה לזו גם בהקשר המיני וכן משום לא התקיים ביניהם שיתוף כלכלי.
במקרה כזה בו הקשר מתאפיין בבילויים יחדיו ללא מגורים משותפים או נשיאה משותפת בעלויות המחייה, לא מוטלת החובה על התובעת לדאוג לנתבע.
זאת, במיוחד בהתחשב בכך שהתובעת נתנה את הכספים שהיוו את עיקר רכושה, והיא הגיעה למצב בו לא היה מספיק בידיה כדי לממן שכר דירה.
בשל כל אלו, ביהמ"ש השתכנע כי התובעת נתנה הלוואה לנתבע שעליו להחזיר לה.
בנוסף, התובעת בקשה לחייב את הנתבע בהשבת הכסף בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ועל כך משיב ביהמ"ש כי הנתבע מחויב לעשות כן רק מיום הגשת התביעה, שהוא זמן סביר למועד קיום החוזה ביניהם ע"פ הנסיבות.
עגמת נפש בשל אי פרעון החוב
כמו כן, התובעת עתרה לחייב את הנתבע לשלם לה פיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לה מפאת אי פרעון החוב כלפיה.
גם לעתירה זו נעתר ביהמ"ש, והסביר שלא בכל מקרה בו יסרב הצד שכנגד לשלם את הסכום לו זכאי, יכירו בכך כזכאות לפיצוי, אולם במקרה דנן הנסיבות שונות כאשר התובעת נקלעה לחסרון כיס עד שלא נותר בידה הממון לשלם עבור שכר הדירה כך שהיא נאלצה להתפנות ממנה.
לבסוף נקבע, כי על הנתבע להשיב לידי התובעת סך של 167,480 ₪ כשהם ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. כן נפסק פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש והנתבע חויב בהוצאות התובעת בסך 15,000 ₪.
חשיבות פסק הדין - הסכם הלוואה על אף שאין הסכם כתוב
החשיבות פסק הדין היא רבה – לא כל תביעה כספית המוגשת לביהמ"ש לענייני משפחה נדחית אוטומטית כאשר לא ניתן להוכיח הסכם הלוואה בכתב בין בעלי הדין, אשר עד להגשת התביעה היוו בני זוג או תא משפחתי.
ניתן לראות, כי ביהמ"ש בוחן לעומק בכל מקרה את נסיבותיו המיוחדות ויש שיגיעו למסקנה שמדובר בהלוואה בין בני זוג לשעבר אותה יש להשיב על אף שלא קיים הסכם בכתב המפרט את הסכום, מועד ההחזר וגובה כל תשלום.
