ככלל, בכל הסכם פירוד בין ההורים, מודגש ששני ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של הילדים. האפוטרופסות אינה שווה למשמורת. המשמורת קובעת היכן ישהו הילדים. האפוטרופסות קובעת את העובדה שעל פי חוק הכשרות המשפטית, שני ההורים הם האפוטרופוסים, כלומר : לשניהם הזכות לקבוע כל עניין הנוגע למתן טיפול רפואי, או אי מתן טיפול רפואי (ובכלל זה גם טיפול נפשי) לילדם.
ס' 68(ב) לחוק הכשרות קובע, כי לגבי ניתוח או נקיטה באמצעי רפואי אחר, בימ"ש יתערב רק אם האמצעי הרפואי נחוץ לשם שמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין.
אוטונומיה של ההורים ביחס לילדים
נקודת המוצא ביחסים בין ילדים, הורים והמדינה היא, שלהורים נתונה אוטונומיה בכל הנוגע לגידול ילדיהם, כלומר: ככלל, גורמים חיצוניים ימנעו מלהתערב. בבסיס הנחה זו עומדים שני טעמים: האחד, שקיימת הנחה שהורים של קטין יפעלו לטובתו, והשני, שזכותם של הורים לקיים את חובתם ההורית ולגדל את ילדם בדרך הנראית להם.
הזכות לסרב לטיפול רפואי
מכאן, שהאפוטרופסות של ההורים כוללת גם את הזכות של ההורים לסרב לטיפול רפואי עבור ילדם הקטין, וזאת אף אם הסירוב עלול להביא למות הקטין, אך סירוב זה, זקוק לאישור בית המשפט.
מינוי אפוטרופוס לקטין
כשתובא שאלה כזו לפתחו של בימ"ש, ייכנס כצד לדיון גם היועץ המשפטי לממשלה, ויחווה את דעתו בעניין.
ביהמ"ש יכול למנות לקטין גם אפוטרופוס לדין, אשר ייצג את הקטין בנפרד מהוריו ויביא בפני בימ"ש את עמדתו האישית של הילד, שיכול ותהא עמדה שונה מעמדת הוריו.
ילד חולה סרטן והתנגדות לטיפול רפואי
מקרה מורכב במיוחד הובא השנה לפתחו של בימ"ש למשפחה בטבריה.
דובר בילד בן 14 וחצי שחלה בסרטן מסוג לוקמיה, טופל בביה"ח, והמחלה נסוגה. לאחר תקופת מה חזרה המחלה. לאור הישנות המחלה הרופאים המליצו על טיפול כימותרפי מיידי. המקרה היה קשה במיוחד, שכן שני ההורים וכן הילד בעצמו התנגדו לטיפול.
כבוד השופטת ורד ריקנטי-רוסה גילתה רגישות מרבית בניסיון למצוא פתרון, מחוץ לכותלי בימ"ש. היה ברור שאי הסכמה בין החולה והוריו לבין הצוות הרפואי לא תורם להבראה. ההנחה של השופטת הייתה, שהסכמה בין ההורים לבין הצוות הרפואי חיונית לשם המשך הטיפול וההחלמה של הילד, ולכן השופטת אפשרה לאמו של הילד החולה "לנצל את ההזדמנות ולשאול את הרופאים כל שאלה שהיא רוצה ושרלוונטית לטיפול בבן", וכך משזומנו הרופאים המומחים בזה אחר זה לבימ"ש, אפשרה כבוד השופטת ברגישות ובסבלנות לאמא במשך זמן ממושך לשוחח עמם.
התנגדות ההורים למתן הטיפול הכימותרפי נבעה משני טעמים עיקריים:
הנימוק האחד היה, שהילד הבריא. תוצאות הבדיקות העכשוויות תקינות, והטיפול הכימותרפי לילד יש בו סכנות משל עצמן.
הנימוק השני היה קשור לאמונה. על פי אמונתם של ההורים, הרב שהמליץ על הטיפול הכימותרפי בעבר הנחה אותם שלא לקבל טיפול בהווה.
גם הילד התנגד נחרצות לטיפול, ואמר לעו"ס שהשהייה בבי"ח הייתה כמו כלא עבורו ושהוא מעדיף להיות בבית ולשחק ולמות מאשר להיות בי"ח לקבל טיפולים ואז למות.
ביהמ"ש: על הנער לקבל טיפול כימותרפי
ביהמ"ש נכשל כאמור בניסיון למצוא פתרון מוסכם על שני הצדדים: הבן והוריו מחד והצוות הרפואי מאידך. ולכן, בלית ברירה ניתן פסק-דין בתיק. יחד עם זאת, לאחר שחוות הדעת הרופאים הייתה חד משמעית בדבר כך שהמחלה עדיין מקננת, וכי הטיפול הכימותרפי הכרחי ונחוץ כדי למנוע פריצה מחודשת של המחלה, ביהמ"ש פסק בניגוד לעמדת הבן וההורים, על קבלת הטיפול הכימותרפי.
מתוך חשש שההורים יבריחו את הילד לחו"ל, הוצא נגד הילד צו עיכוב יציאה מהארץ.
אך יחד עם זאת, ביהמ"ש אפשר להורים בהחלטתו לבחור כל מרכז רפואי בארץ לשם מתן הטיפול הכימותרפי. כמו-כן ביהמ"ש הורה למרכז הרפואי וכן לשירותי הרווחה להעמיד לרשות הקטין והוריו מערך תמיכה וטיפול רגשי ונפשי מתוך ראייה משפחתית כוללת.
