הסכם גירושין אמור לעסוק במכלול נושאים: כל העניינים הקשורים לילדים, חלוקת הזמנים בהם הילדים נפגשים עם כל אחד מההורים, חלוקת ההוצאות בין ההורים, חלוקת הרכוש הנדלנ"י כמו גם חלוקת הכספים, המוניטין, וכמובן גם הזכויות הסוציאליות שנצברו לכל אחד מבני הזוג, חלוקת חשבונות בנק, חלוקת חסכונות, וכן- גם חובות.
תגמולי ביטוח – מחוץ לחוק הירושה
יחד עם זאת, ישנם חוקים אחרים שיכולים לעמוד בסתירה למה שקבעו בני הזוג בהסכם ביניהם. לדוגמא:
ס' 167 לחוק הירושה מוציא את תגמולי הביטוח מחוק הירושה. המשמעות היא, שאדם יכול לקבוע מוטבים בפוליסת הביטוח שלו שאינם בהכרח יורשיו.
ואז, אפילו אם אדם כותב בצוואתו, כי ברצונו להוריש למישהו מסוים כספים כלשהם, ההוראה בצוואה לא תהיה תקפה אם יש בפוליסת הביטוח הוראה למתן הכספים למוטבים אחרים.
הדבר נכון גם בהסכם גירושין וגם בהסכם ממון.
בשני סוגי ההסכם, ההוראה של המוטבים בפוליסת הביטוח יכולה לעמוד לסתירה להוראה בהסכם.
בפסק דין שניתן לאחרונה ע"י בימ"ש השלום בחיפה, תבעה חברת הביטוח "מגדל" את המוטבים בפוליסה.
למי מגיעים כספי הביטוח?
מבוטח "מגדל" שנפטר, הותיר את חברת הביטוח חסרת אונים לנוכח קרב בין גרושתו לאשתו השנייה, שכל אחת מהן טענה, כי היא זו שזכאית לקבלת כספי ביטוח החיים של המנוח.
ביהמ"ש נאלץ להכריע מי תקבל את הכספי: הגרושה או האשה השנייה?
פרטי המקרה: חברת הביטוח "מגדל" הנפיקה פוליסת ביטוח חיים לאדם, שהלך לעולמו בספטמבר 2012. פוליסת הביטוח שלו הכילה, נכון לאותם ימים, כספי תגמולים של 480 אלף שקל, רצף קצבה של 56 אלף שקלים ופיצויי פיטורין של 226 אלף שקלים.
"מגדל" התכוונה לשלם את תגמולי הביטוח למוטבים אשר המנוח ציין בפוליסה: ילדיו וגרושתו. אלא שאז, אשתו השנייה טענה שהיא המוטבת האמיתית. לכן פנתה מגדל לבימ"ש השלום בחיפה, וביקשה שיכריע למי מגיעים תגמולי הביטוח.
לטענת ילדיו, גרושתו ואמו של המנוח, הכסף חייב לעבור למוטבים ששמם המפורש נקוב בפוליסה. לדבריהם, היו למנוח הזדמנויות רבות לערוך שינויים בפוליסה, אך הוא בחר שלא לעשות זאת. לטענתם, למנוח יש פוליסה נוספת מחברת פסגות אותה רכש ב-2010 לאחר שנישא בשנית, וגם שם אלמנתו אינה מוטבת. הם הוסיפו שהמנוח ככל הנראה לא רצה לתת לה שקל אחד מעבר למחצית הדירה שרשם על שמה של האשה השנייה, ואין מקום לפרשנות אחרת.
לטענת האלמנה (האישה השנייה), כוונת המנוח הייתה לדאוג ולתמוך בה, כמי שהייתה זוגתו לחיים. לדבריה, מאז שהתגרש המנוח מאשתו, לפני כ-20 שנה, לא היה בינו לבינה קשר, למעט במסגרת הליכים משפטיים, וכל שהתכוון בפוליסה הוא שרעייתו החוקית בזמן הפטירה, כלומר: היא עצמה, תזכה בכספים.
מה היה רצון המנוח?
סגן הנשיא של בית המשפט השופט יעקב וגנר קבע, שהנתונים שהוצגו בפניו מותירים אותו עם שאלות באשר לכוונת המנוח להותיר לאשה השנייה - האלמנה כספים.
כך לדוגמא, המנוח הדיר את אלמנתו מצוואה שערך ב-1995 ולא קיימת צוואה אחרת. בנוסף, האלמנה והמנוח ערכו ביניהם הסכם ממון ב-2007, שבו הוצא עיקר רכושו של המנוח מכלל הנכסים המשותפים, מה גם שחשבון הבנק שממנו שולמו הפרמיות לפוליסה היה חשבון נפרד של המנוח לבדו.
לדברי השופט, לאורך השנים היו למנוח לפחות שלוש הזדמנויות לשנות את סעיף המוטבים בפוליסה, אך הוא בחר שלא לעשות זאת, ולא ניתן להתעלם שגם בפוליסה חדשה מ-2010 הוא לא כתב את אשתו השנייה כמוטבת. משכך, נקבע כי על אף שלא ניתן לקבוע בוודאות מה היה רצונו של המנוח ובהתחשב בנסיבות המקרה, על מגדל להעביר את כספי הפוליסה למוטבים הנקובים בשמם, קרי: לגרושתו ולשני ילדיו.
לא נפסק צו להוצאות.
המסקנה: אם חל שינוי במוטבים – יש לציין במפורש
חלק גדול מהציבור אינו מודע לכך שהמוטבים בחברת ביטוח אינם מהווים חלק מהעיזבון. מרביתנו מתעלמים מהטפסים שמקבלים מדי שנה - טפסים המזמינים אותנו לציין אם חל שינוי במוטבים.
גם אם אדם מצווה בצוואתו להוריש לפלוני כספים אלה, הוראה זו בצוואה לא תהיה תקפה אם הפוליסה קובעת אחרת.
במקרה הספציפי, השופט נסה לאמוד את רצון המנוח, והגיע למסקנה שאילו המנוח היה חפץ להוריש לאשתו השנייה, אזי היה מציין זאת בצוואתו.
אך גם אם היה השופט היה מסיק מסקנה הפוכה לגבי רצון המנוח, ספק רב אם רצון זה היה יכול להתגשם לאור הוראות ס' 167 לחוק הירושה, המחריג תגמולי ביטוח מחוק הירושה, באופן שהוא נותן עליונות לסעיפי פוליסת הביטוח על פני צוואה.
