בחודש אוגוסט 2014, ניתנה החלטה מרעישה בבימ"ש למשפחה ברמת גן.
הורים לשני בנים ערכו הסכם גירושין סטנדרטי, וקבעו בו שהמשמורת תהיה אצל האם, האב ישלם מזונות ובכל הקשור למדור, האם תקבל סכום מהוון מראש בסך 10% מהסכום שבו דירתם המשותפת תימכר.
כידוע, לפעמים החיים מזמנים לנו מצבים שלא תמיד נצפו מראש.
כך קרה, שהבן הבכור (בן 14) עבר להתגורר אצל אביו, ובעקבות כך הגיעו ההורים (שהתגרשו בינתיים) להסכמה מחודשת, שהמשמורת תהא לאב ולכן האב לא ישלם את מזונותיו לידי האם, אלא ישא בצרכי הבן בעצמו.
כעבור זמן לא רב, עבר גם הבן הצעיר (בן 11) להתגורר עם האב.
האב הגיש תביעות לבימ"ש למשפחה כנגד האם.
התביעה הראשונה היתה להפסקת תשלום המזונות גם של הבן הצעיר, ואף לחייב את האם בתשלום של מחצית מהוצאות שני הילדים.
לגבי הבן הבכור, לא היתה בעיה משפטית של ממש, שכן כזכור ההורים הסכימו לגביו שהמשמורת תעבור לאב, ושהאב יחדל מתשלום המזונות עבורו.
חלוקת דמי המזונות
אשר למזונות לא הכרחיים (מה שקרוי בשפה הרווחת: "הוצאות חריגות" או "הוצאות נוספות") כאן ממילא ההורים מתחלקים ביחס לשיעור הכנסותיהם. כיוון שמקרה הנוכחי הוכח, כי שיעור ההכנסות של שני ההורים דומה, נקבע כי שני ההורים יתחלקו בהן ביחס של 50%.
הבעיה התעוררה ביתר שאת לגבי הבן הצעיר. לגביו ההורים לא הסכימו רשמית על העברת המשמורת, ואף לא על הפסקת תשלום המזונות.
העברת המשמורת - מאורע לא צפוי. האמנם?
ביהמ"ש הניח הנחה, לפיה העברת המשמורת לגבי הבן הצעיר הייתה "מאורע לא צפוי", ואילו ההורים היו נשאלים באותה נקודת זמן מה דעתם על כך, הם היו קובעים לגביו הסדר זהה כמו לבן הבכור, כלומר: הפסקת המזונות.
אך האם אכן כך הדבר?
האם המאורע של העברת המשמורת של ילדים בגיל ההתבגרות מהורה אחד לשני הוא "מאורע לא צפוי"? וכיצד אפשר לדעת כיצד היו ההורים מחליטים לנהוג לגבי אפשרות כזו, שהרי ההסדרים הכלכליים והרכושיים של ההורים כרוכים אחד בשני, וסכום המזונות הינו סכום משמעותי לכל אחד מההורים ובהחלט מהווה רכיב משמעותי בהסדר הכלכלי - רכושי הכולל.
חשוב: הסכם שיתייחס לסיטואציות עתידיות
לדעת הכותבת, עדיף לערוך הסכם ממצה באופן מקצועי, אשר יתייחס לסיטואציות עתידיות רלוונטיות ולא להניח לנקודות כלכליות קריטיות להיבחן בזמן עתיד. מי שמתגרש, זכאי לקבל לידיו הסכם גירושין שקובע הסדרים סופיים , כדי שידע היכן הוא עומד, וזה נכון לגבי כל אחד מההורים.
הבנה זו מתחזקת אף יותר לנוכח התביעה השנייה אשר העלה האב, והיא- לחייב את האם בהחזר סכום המדור.
כזכור, סכום המדור של הילדים אצל האם נקבע על סכום מהוון מראש של 10% מסכום הדירה המשותפת שנמכרה בסכום של כ - 300,000 $ דולר. לפיכך, האם קיבלה בעת מכירת הדירה המשותפת סכום של 30,000 $ דולר.
סכום זה ניתן לה מספר שנים קודם לכן, (שכן זו המשמעות של סכום מהוון, שהינו מצומצם יותר בשל היותו משולם מראש), ובעזרת סכום זה האם רכשה לעצמה דירה.
האם טענה, כי על אף שהמשמורת עברה לאב, עדיין הילדים נמצאים אצלה 42% מהזמן, אך הטענה לא הוכחה מבחינה ראייתית.
טענה נוספת שהעלתה האם היא, שהדירה המשותפת שנמכרה, ניתנה לבני הזוג במתנה בראשית דרכם ע"י אביה.
ביהמ"ש דחה את טענות האם
ביהמ"ש סירב לקבל את טענות האם, וקבע שעליה להחזיר לידי האב את הסכום שקיבלה מראש עבור המדור. אמנם לא את כולו, כי יש להוריד את החלק היחסי בו הבנים אכן גרו אצלה, אך מיום העברת המשמורת, האם מחויבת לשלם לידי האב את מלוא סכום המדור, שעומד על 40% מסכום המדור.
מה ניתן וכדאי לנסות לצפות מראש?
התוצאה הינה נכונה משפטית, אך נשאלת השאלה האם באמת לא ניתן היה לצפות מראש בעת עריכת ההסכם מצבים שכאלה?
האם לא כדאי היה להתייחס בהסכם לאפשרות הכלכלית של כל אחד מבני הזוג לצאת מהנישואין כשברשותו מקום מגורים שישמש למגורי הילדים?
האם לא כדאי לחזק את שהות כל אחד מהילדים אצל כל אחד מהוריו - דבר שייטיב עמם, במקום "לתמחר" לשקלים כל שעה שילד שוהה עם אחד ההורים יותר או פחות?
אולי צודק להתייחס בהסכם לעובדות (שאכן בביה"ש אינן רלווטיות) כמו דירה שניתנת ע"י הורי צד אחד במתנה ולכן לא צפויות לאותו צד עוד ירושות להבדיל מבן הזוג שלו עדיין צפויות ירושות?
כל אלה שאלות, שטוב יעשו בני זוג שנפרדים אם יתנו עליהם את הדעת מראש, בעת עריכת הסכם ממצה וסוגר קצוות, כדי שלא יופתעו וידרשו להחזר כספים שניתנו להם במסגרת הסכם גירושין שנחתם לפני שנים רבות.
(תמ"ש 59153/12/12 ביהמ"ש לענייני משפחה ת'א השופט סמארה)
