לאחרונה נחשפנו לבחורה בשם גילה רוזנברג. רוזנברג, אזרחית ישראלית, עולה מקנדה, אף שירתה בעברה בצה"ל ביחידת החילוץ וההצלה.
רוזנברג, באמצעות הדרכון הקנדי שלה, הצליחה להסתנן לעיראק ומשם הועברה על ידי המחתרת הכורדית לסוריה לאזור הקרבות.
אפשר לדבר רבות האם מדובר במעשה אומץ או במעשה טירוף, אך גם ברמה המשפטית ניתן להתייחס לדברים במספר מישורים.
החוק למניעת הסתננות
רבים מדברים על כך שרוזנברג צפויה למאסר ארוך, אם וכאשר תשוב ארצה בשלום.
אנשים אחרים מרימים גבה נוכח קביעה זו. הרי רוזנברג מסכנת את חייה ונלחמת בדאע"ש – אימת העולם המערבי (וגם המוסלמי ברובו)?! מדוע, אם כן, עליה לשאת בעונש מאסר?
אם כן, כאן מסתבכים מעט הדברים.
החוק למניעת הסתננות קובע עונש מאסר בן 4 שנים למי שיוצא מהארץ שלא כדין ונכנס למדינות סוריה ועיראק.
החוק נועד למנוע מצב בו חטיפת אזרח או אפילו עיכובו במדינות אויב אלו, יביא לנטל גדול מאוד על רשויות המדינה. כמובן שחטיפת אזרח על ידי גורמים עוינים עלול להביא לדליפת מידע ביטחוני ופגיעה בביטחון המדינה.
הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח הפרסום התקשורתי מעורר החלחלה שדאע"ש מעבירים לעולם המערבי. כבר ראינו כיצד דאע"ש מנסים לסחוט כספים וכוח באמצעות הוצאה שיטתית להורג (באמצעות עריפת ראשים מצולמת) של אזרחים אמריקאים, דבר אשר אף פוגע במורל ומטיל אימה על רבים – מטרתה המובהקת של דאע"ש.
ארצות הברית, אשר אינה יכולה לנהל מו"מ עם מחבלים, אינה משתפת פעולה עם דאע"ש ועל כן אזרחיה מוצאים להורג מפעם לפעם.
ישראל הינה סחיטה גם סחיטה.
חופש התנועה ביחס לביטחון המדינה
אם רוזנברג תיפול חלילה לידי דאע"ש, מעבר לעינויים הבלתי נתפסים שהיא עתידה לעבור, היא תהווה קלף מיקוח חזק מאוד, והם לא ימהרו לערוף את ראשה. סביר להניח שדאע"ש ישתמשו בה כדי להשיג כספים וכוח מישראל, ובעצם כל דבר שיציג את דאע"ש כחזקים לעולם.
אם כן, ברמה המשפטית הטהורה, נראה שכליאתה של רוזנברג הינה צעד הגיוני כדי למנוע מישראלים להעמיד את המדינה בסיכון מעין זה.
בתי המשפט בישראל כבר ציינו לא אחת שחופש התנועה הוא זכות שנסוגה נוכח ביטחון המדינה, במקרים מסויימים.
עם זאת, במקרה של רוזנברג ישנם היבטים נוספים שיש לקחת בחשבון עת שוקלים אם וכיצד להעמידה לדין.
האם יש מקום להעמיד לדין?
יובהר, כי אזרחותה הכפולה של רוזנברג מקנה לה יכולת להיכנס למדינות אויב ולהימנע מעונש בארץ. הדבר היה נכון לו היתה מוותרת על אזרחותה הישראלית.
עם זאת, מספר נקודות בעניין הזה מהוות סיבות מספיקות אפילו לשקול להימנע מלהעמידה לדין.
ראשית, הפרסום של רוזנברג, כמי שנכנסה למדינת אויב והעמידה אותה ואת ישראל בסכנה, נעשה על ידי העיתונות הישראלית ולאחריה העיתונות הזרה.
נכון היה אילו הצנזור הראשי היה מזדרז ואוסר על כל פרסום של פניה ופרטיה של רוזנברג כדי לצמצם את הנזק אשר עלול להיגרם מנוכחותה באזור הקרבות.
לא רק שלא כך היה הדבר, אלא שפניה ופרטיה הופיעו בכל אתר חדשותי ואף בתוכניות טלוויזיה ישראליות. אם כן, לפחות חלק מהנזק מוטל ישירות על כתפיה של מערכת הביטחון ושלוחותיה.
שנית, המלחמה בדאע"ש היא מלחמה של כל העולם החופשי, יהודי, נוצרי ואף מוסלמי. אמת היא שצה"ל או ארה"ב לא ישלחו חיל רגלים להילחם בהם מסיבות פוליטיות וביטחוניות, אך האם אדם ששם נפשו בכפו ונלחם בכל זאת בעצמו ראוי למלוא הגינוי? או אולי דווקא לאות הוקרה?!
אין המדובר באישה שהלכה למדינת אויב לצורך ביקור. אף לא עולה חשש שרוזנברג עלולה למסור מידע לאויב הואיל וידוע שהיא נלחמת בדאע"ש עם המחתרת הכורדית.
זאת ועוד, עולות סוגיות פוליטיות כבדות משקל. דאע"ש מאיימים כעת על טורקיה. איום אמיתי ומוחשי. האם עצם העובדה שרוזנברג, אזרחית ישראלית, עשתה מעשה ומסייעת בדרך עקיפה לטורקיה לא מהווה חיזוק מסוים של הקשרים עם ישראל? האם התגייסות זו, שנתפסת על ידי המחתרת הכורדית כאקט ידידות של ישראל כולה (ולאו דווקא של רוזנברג כיחידה) לא מסייעת לנראותה של ישראל בעולם בכלל?!
שאלות אלו ושאלות נוספות שרצוי שלא יעלו על גבי הכתב הינן שאלות כבדות משקל שעל גורמי הפרקליטות והמשפט לקחת בחשבון, עת רונזברג, בתקווה, תחזור בשלום לישראל.
* הכותבת הינה עו"ד ריקי ישי, בעלת משרד עורכי דין ישי-פז ושות'
