ביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת דן בתביעה שהגישו ילדים כנגד אביהם במסגרתה הם עותרים לחייב את אביהם בתשלום פיצויים בסכום של 200,000 ₪ בגין "נטישתם והפקרתם".
התובעים מבססים תביעתם על התנהגותו הפסולה של אביהם לטענתם, הן כלפי אמם עוד בתקופה שהיו נשואים, הן בניצולו את הליך הגירושין להשגת טובות הנאה והן בהתעלמותו מצרכיהם הפיזיים והנפשיים.
לטענת התובעים, הם נאלצו לחיות תחת איום מפני הליכי הוצאה לפועל שננקטו כלפי אמם, בשל התנהלות כלכלית כושלת של אביהם.
עוד טענו התובעים, כי האב נצל את מצוקת אמם, והחתים אותה על הסכם גירושין מקפח, כך שסכום המזונות שנקבע כי ישלם עבורם היה נמוך במיוחד.
הנתבע הכחיש לחלוטין את טענות ילדיו
האב הכחיש באופן מוחלט את טענות התובעים.
לדבריו, ילדיו - התובעים פועלים בהתאם להנחיות של אמם, בעוד שהוא עשה כל שביכולתו כדי להיות חלק בלתי נפרד מחיי ילדיו ואכן חלק ניכר מהזמן, היה מעורה בחייהם.
לטענתו, התובעים נהגו לבוא לבית אמו, שם התגורר, לאכול עימו ולשהות עימו עד שאמם הסיתה אותם נגדו וגרמה לנתק ביניהם.
האב תאר את ניסיונותיו הרבים להיות בקשר עם ילדיו, את העובדה שתמך בהם בזמן לימודיהם, שהה עמם בשעות שאמם הייתה בעבודה, קנה עבורם מוצרי מזון באופן קבוע בהתאם לרשימה ששלחה אמם, ממן לאחד הילדים את שיעורי הנהיגה, מימן את לימודיו- הן בור השלמת הבגרויות, הן עבור מכינה לקראת לימודים גבוהים והן עבור קורס נהגי מוניות וכן אפשר לאחד הבנים לעבוד על המונית שלו.
האב הוסיף, כי עשה כל מאמץ לשקם את היחסים עם ילדיו, גם לאחר הגשת התביעה, אך התובעים מנעו זאת בהחלטתם להפסיק את ההליך הטיפולי אליו הופנו על ידי בית המשפט.
התובעים בססו תביעתם על פקודת הנזיקין. לטענתם, הנתבע הפר חובותיו החוקיות כלפיהם, חובות הקבועות בחוק העונשין, תשל"ז-1977 ובחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב- 1962.
טענת הילדים: ההתנהגות אינה כזו של הורה סביר
לטענת התובעים יש לראות בהתנהגות האב כלפיהם כהתנהגות שאינה מתיישבת עם הדרך בה הורה סביר ינהג עם ילדיו. לדבריהם יש לראות בהתנהגותו כלפיהם ככזו העולה לכדי רשלנות והפרת חובה חקוקה.
השופט נאוה גדיש דחתה את התביעה, וקבעה כי היא התרשמה שלתובעים, ובעיקר לתובעת היה חסך גדול בקשר עם אביהם, אבל החסך לא עולה כדי רשלנות מצד האב.
כמו כן דחתה השופטת את הטענה, כי בשל התנהגות הנתבע סבלו התובעים ממצוקה כלכלית.
"לא קבלתי את טענתם כי חיו בצמצום כלכלי או כי נמנעה מהם האפשרות לקבל את התנאים שיכלו לקבל כמו כל ילד רגיל. העובדה שהאם לא הגיעה להעיד בעניין זה, אומרת דרשני", פסקה השופטת.
השופטת הוסיפה, כי אין מקום לקבל את הטענה, כי אמם של התובעים "אולצה" לחתום על הסכם גירושין מקפח, או כי נמנעה ממנה זכות הגישה לערכאות.
ביהמ"ש: לא מדובר באב שזנח ונטש את ילדיו
השופטת סכמה וקבעה, כי לאחר בחינת טענות הצדדים , ולאחר שמיעת העדויות, היא הגיעה לכלל מסקנה כי לא מדובר באב שזנח ונטש את ילדיו.
"בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי הנתבע היה מנותק מחיי ילדיו, נטש אותם או כי עשה מאמץ כדי לפגוע בהם", כתבה השופטת בפסק הדין. " את טענות התובעים בעניין זה, שנטענו בכאב גדול, גם תוך כדי מתן העדות וגם בדיון המקדמי, ניתן לפרש כזיכרונות קטועים, שאינם משקפים את תקופות ילדותם".
השופטת דחתה את טענות התובעים, כי האב מזניח ומתעלל.
בהתחשב באמור, נקבע כי האב לא הפר את חובתו כהורה לדאוג לצרכי ילדיו, לא כל שכן באופן הנדרש כדי שיחשב כמי שהפר את חובתו החקוקה לדאוג לטובתם.
"אמנם, אפשר כי הנתבע עשה לא מעט טעויות לאורך הדרך, אכזב לא פעם את ילדיו ולא הרעיף עליהם חום ואהבה כפי ששיוועו לקבל, אלא שלא די בכך כדי לקבוע כי הפר את החובות המוטלות עליו על פי חוק, או כי בהתנהגותו גרם נזק לילדיו, נזק שהוא בר פיצוי בתביעה נזיקית מהסוג שלפני", פסקה השופטת.
השופטת ציינה, גם אילו היתה משתכנעת שהנתבע הפר חובתו החקוקה כלפי ילדיו, הרי שהתובעים לא עמדו התובעים בנטל הנדרש כדי להוכיח כי בשל התנהגות הנתבע נגרם להם נזק כלשהו.
בסיכום, התביעה נדחתה והתובעים חויבו בהוצאות ההליך בסכום של 10,000 ₪.
(תמ"ש 58871-05-12 XXX ואח' נ' XXX)
