דירת המגורים של בני זוג הינה מרכז הסכסוך ביניהם כאשר מגיע מועד חלוקת הרכוש.
כידוע, חוק יחסי ממון בין בני זוג הוא החולש על יחסי הממון שביניהם בעת פרידתם.
מה קובע סעיף 5 לחוק יחסי ממון?
סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג קובע, שהזכות לאיזון משאבים תהיה לכל אחד מבני הזוג אף בטרם פקיעת הנישואין בהתקיים מספר תנאים: חלפה שנה מאז הוגשה תביעה לפירוק שיתוף, קיים קרע הנמשך לפחות תשעה חודשים.
סעיף 5(1) מוציא מתוך העיקרון של חלוקה שוויונית בין הזוג "נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין".
סעיף 8 - שיקול דעת בית משפט
סעיף 8 לחוק יחסי ממון מקנה לבית המשפט שיקול דעת בהסדר איזון המשאבים האחיד של חלוקה שווה בשווה, באופן שקביעת מועד הקרע תהא מוקדם או מאוחר, והיחס לחלוקה בין הצדדים יהא שונה. המבחן לכך: "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת", היינו: המחוקק השאיר לשיקול דעתם של בתי המשפט לפתח כללים לשימוש בסמכותם.
שופט בית המשפט העליון, השופט ניל הנדל, נדרש לסוגיה זו, וציין ששיקול הדעת נועד למקרים מיוחדים בהם ההסדר הכללי שבחוק עשוי להוביל לתוצאות שאינן רצונית ולאי צדק. (בע"מ 7272/10).
השופט הנדל מציין, כי: "לא בנקל יעשה שימוש בסעיף 8 בע"מ 4699/08, ויש להידרש אל מכלול נסיבותיו של כל מקרה לגופו בהתחשב בכלל השיקולים הרלוונטים".
השופט י' עמית מבית המשפט העליון נדרש בסוגיה זו בבג"ץ 2533/11, וציין כי: "הסדר החלוקה צריך להתמקד לאו דווקא בחלוקה שווה בשווה , אלא חלוקה שתקנה לכל אחד מבני הזוג שוויון הזדמנויות בחיים שלאחר הפירוד כך שכל אחד כשלעצמו יוכל לבנות את עתידו".
רישום הדירה והזכויות בה
נקודת המוצא המשפטית היא, כי הרישום של הדירה משקף את הזכויות בה, וכידוע רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו: סעיף 125 לחוק המקרקעין תשכ"ט -1969.
השופט ג'יוסי כותב על כך, שאין לחלק דירת מגורים משותפת הרשומה על שני הצדדים באופן הנוגד את הרישום על ידי שימוש בסעיף 8(2) לחוק (עמ"ש(חי') 61008-06-13).
פירוק בהתאם להשקעה בדירה - האמנם?
לעיתים נשמעות טענות הצדדים, כי השקעתם בדירה עולה על השקעת הצד השני, ולכן מבקשים שבעת הפירוק חלקם יהא בהתאם.
בית המשפט העליון קבע בע"א 66/88 דקר נ. דקר מפי נשיא ביהמ"ש, השופט שמגר, כי: "כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת הרי ההנחה הייתה, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון וכל תרומת יתר של צד אחר היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת ביטוי עם רישום הבעלות המשותפת".
זכאות לדמי שימוש
לעיתים קרובות עוזב אחד הצדדים את דירת המגורים, ושוכר לעצמו דירה אחרת עד לסיום ההליכים. השאלה אם הוא זכאי לדמי שימוש מהצד שנותר בדירת המגורים.
סעיף 33 לחוק המקרקעין קובע, כי: "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין שכר ראוי עבור השימוש (ע"א 891/95)."
החובה לשלם דמי שימוש חלה כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי כך שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם המקרקעין. (ע"א זרקא נ.פארס).
בהתאם להלכת זרקא נפסק, כי ככלל, בן זוג העוזב מרצונו את דירת המגורים, אינו זכאי לדמי שימוש ראויים. אך הוא הופך באחת את בן הזוג האחר לשוכר בעל כורחו (בע"מ 9881/05).
כן נקבע, שעזיבת הבית בתקופת הפירוק, אין בה כדי להעיד, כי מי שעוזב מוותר על זכויותיו " מעתה ועד עולם" (בע"מ 9126/05).
סגן הנשיא השופט שנלר בעמ"ש (ת"א)7396-12-09 קובע, כי: "מעת שבן הזוג שעזב את הדירה הגיש תביעה לפירוק שיתוף, הרי גילה דעתו שאין הוא מסכים לא לשימוש יחודי ולא לוויתור על דמי השימוש, והלה יהא זכאי לשכר ראוי.
כוונת שיתוף ספציפית
כאמור, סעיף 5(א)לחוק יחסי ממון קובע, כי נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג ערב הנישואין אינו נכלל במסת הנכסים המשותפים, ולכן לא יכלל בהסדר איזון המשאבים.
יחד עם זאת, ע"פ הפסיקה, אפשר להוכיח כוונת שיתוף ספציפית גם "בנכס חיצוני", וזאת מכוח הדין הכללי - דיני החוזים הקניין והנאמנות.
שופט בית המשפט העליון, י. דנציגר, בחן סוגיה זו במסגרת בע"מ 1398/11, וציין כי סעיף 4 לחוק קובע, כי אין בכריתת הנישואין כדי לפגוע ברכושם של הצדדים או להקנות זכויות בנכסי האחר או אחריות לחובותיו של האחר. כלומר: הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין.
בית המשפט ציין, כי לשם הכרה בשיתוף בדירת מגורים שהובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג יש להביא נסיבות מעבר לקיומם של חיי נישואין ממושכים.
לשאלה מהם "גבולות הגזרה" מתקשה הפסיקה לקבוע, ובתי המשפט מתלבטים ממקרה למקרה, ומתמקדים בקיומו של דבר מה נוסף כגון: השקעות כספיות משמעותיות בדירה.
בית המשפט מזכיר מקרה של בני זוג שחיו במשותף בדירה 22 שנים וגידלו בה ילדיהם. האשה הייתה שותפה בהרחבת הדירה ובשיתופה, ודי בכך להקנות לה זכויות בדירה שנרכשה ונרשמה ע"ש הבעל – (בע"מ 10734/06).
בית המשפט קובע, כי כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" יכולה להתבטא בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא הסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום ולהקים מניעות לבן הזוג הרשום , ובוודאי הטעיה אקטיבית מצד בן הזוג הרשום. די במצגים נמשכים בדבר כוונה למכור את דירת המגורים ולכוש דירה חדשה משותפת כדי לבסס כוונת שיתוף ספציפית בנכס.
שופט בית המשפט העליון י' עמית קובע מספר פרמטרים אשר יש להביא אותם בחשבון בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים: האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין? האם הדירה התקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה? במקרה כזה נדרשת מידה רבה של הוכחה מן הטעם שנותן המתנה בחר להעניקה רק לאחד מבני הזוג ולהסכמת בן הזוג השני כי הדירה שנתקבלה במתנה תירשם רק על שם בן הזוג מקבל המתנה.
*האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר רשום על שמו?
* מהו מספר השנים בהן הייתה רשומה הדירה על שם אחד מבני הזוג, ומספר השנים בהן התגוררו בני הזוג בדירה? האם ניטלה הלוואה אשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף?
* האם בוצע שיפוץ מסיבי שמומן על ידי בני הזוג?
* האם הייתה אווירה כללית של שיתוף ומאמץ משותף?
* האם היו נסיבות מיוחדות כמו מצג בפני בן הזוג השני?
נטל ההוכחה על בן הזוג הטוען לשיתוף
רואים אנו, כי נטל ההוכחה המוטל על בן הזוג הטוען לשיתוף אינו מחמיר ואין צורך להוכיח שההבטחה או המצגים התגבשו לכדי חוזה מוגמר, ודי שהוכחו הבטחות ומצגים נמשכים וסוגיית הדירה עמדה במהלך השנים במרכז הדיון בין בני הזוג.
שופטת בית המשפט למשפחה, תמר סנונית פורר, דחתה לאחרונה את תביעתה של אישה אשר התגרשה מבעלה ולאחר מכן חזרה לגור עימו, והם ערכו ביניהם "הסכם לחיים משותפים שהאריך שנים מספר, ועם פרידתם הנוספת טענה האישה להכרה בזכויותיה דירה. מאידך, טען הבעל שהדירה נרכשה לאחר הגירושין בעת שקיימו הפרדה רכושית מלאה ואיך לה כל זכויות בה.
נקבע, כי חרף חידוש החיים המשותפים של בני הזוג, הרי שאלו פעלו בהתאם להסכם הגירושין ביניהם בכל הנוגע להפרדה הרכושית אשר באה לידי ביטוי בהסכם לחיים משותפים.
עינינו הרואות, כי הדרך להבטיח וודאות כלכלית בין בני זוג הנכנסים לקשר נישואין מחייב הינה כריתת הסכם יחסי ממון, אשר יש לאשרו כדין בפני הרשות המתאימה.
