המקרה התחיל בחודש דצמבר 2014, עת נכנסה למשרד הח"מ אשה בשנות ה- 50 לחייה, יחד עם שלושת ילדיה, שני בנים ובת, אז בני 15, 13 ו-10.
תביעה מכח אמנת האג
המבט על פניה היה מפוחד ומיואש, וניתן היה לחוש היטב בחרדה שלה מפני הגורל הצפוי לה, ובעיקר לילדים – החזרתם לארה"ב בעקבות תביעה מכוח אמנת האג להחזרת ילדים חטופים, שהוגשה ע"י אביהם, שמתגורר בקליפורניה, במקום בו התגוררו גם הילדים, עד שעזבו את ארה"ב.
האם וילדיה הגיעו לישראל בתחילת קיץ 2014, לאחר שהילדים ביקשו מאמם שתוציא אותם מארה"ב ותרחיק אותם מאביהם, אשר נהג להתעלל בהם פיזית, נפשית ורגשית במשך שנים רבות.
מדובר במקרה חריג במיוחד אשר נדון במשך שנים רבות בערכאות המשפטיות בקליפורניה, והוגדר שם ע"י הרשויות כ"אחד המקרים הקשים ביותר שידעה מדינת קליפורניה". ההורים לא הצליחו להגיע להבנות והסכמות בנוגע למשמורת על הילדים, וניהלו קרבות מרים וקשים בעניין זה, לרבות תלונות רבות במשטרה ואין ספור גורמי מקצוע שהיו מעורבים בנעשה.
העימות בין ההורים היה כה חריג, עד שבשלב מסוים, החליטו הרשויות בקליפורניה להוציא את הילדים מחזקת ההורים ולהעביר אותם למשפחת אומנה, שם שהו במשך כמעט שנה.
בחודש אפריל 2014 ולאחר שנה שבה קיימו ההורים הסדר של משמורת משותפת (לאחר שובם של הילדים לחזקתם ממשפחת האמנה), החליטו הילדים, בשל ההתעללות שחוו מצד האב, "לעשות מעשה" ולברוח הרחק ממנו ככל הניתן. הילדים פנו לאמם והתחננו בפניה כי תגן עליהם ותרחיק אותם מהאב המתעלל.
מקלט בישראל?
לאחר לבטים קשים וכאשר האם הבינה שאין לה, אך בעיקר לילדיה מוצא אחר, ארזה שני תיקים ונמלטה עם ילדיה לאירופה.
לאחר שהות של מספר שבועות בבריטניה והולנד, החליטה האם, שהינה יהודייה, וילדיה להגיע לישראל, וקיוו כי כאן יזכו למקלט ולחיים שקטים ושלווים. המשפחה הגיעה לישראל ומייד נקלטה, בעזרת אנשים שונים שנחלצו לעזרתם, הסדירו עבורם מגורים וציוד ואף דאגו להסדיר לילדים מוסדות לימוד.
על אף שבאותה העת, ישראל הייתה בעיצומה של מבצע "צוק איתן", המשפחה חשה בטוחה בישראל. הילדים החלו להתאקלם במוסדות החינוך, ונראה היה כי מצאו את המקום שיאפשר להם לחיות ללא חשש לשלומם.
תביעה להשבת הילדים לארה"ב
התפנית בעלילה הגיעה כאמור בחודש דצמבר 2014. האב, באמצעות רשויות החוק בארה"ב, איתר את האם והילדים בישראל ופנה לבית המשפט לענייני משפחה בפ"ת בתביעה להשבת הילדים לארצות הברית, מכוח אמנת האג להחזרת ילדים חטופים (תמ"ש 15992-12-14).
האם הופנתה למשרד הח"מ, אשר קיבל על עצמו לייצגה בהליך המשפטי, יחד ובשיתוף פעולה מלא עם משרד עו"ד עמרי דרור.
מהי אמנת האג להשבת ילדים חטופים?
אמנת האג להשבת ילדים חטופים, או בשמה המלא "האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים", עוסקת במקרים שבהם הורה נטל את ילדיו ועבר עמם למדינה אחרת, וזאת ללא שקיבל את אישורו או הסכמתו של ההורה השני, תוך הפרת זכויות המשמורת של ההורה "הנחטף".
האמנה נחתמה בשנת 1980 והתקבלה לדין הישראלי בשנת 1991, באמצעות "חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) התשנ"א-1991". כיום חברות באמנה כ-80 מדינות מרחבי העולם וביניהן מרבית מדינות מערב אירופה, סקנדינביה, רוסיה, ארצות הברית וקנדה וכן מדינות נוספות באסיה, מרכז אמריקה ואפריקה.
מטרת האמנה היא לאפשר להורה, בהליך משפטי מהיר וטכני בעיקרו, להשיב בהקדם האפשרי את ילדיו, אשר הוצאו שלא כדין מהמדינה שהיוותה עבורם את מקום מגוריהם הרגיל והקבוע.
למעשה, מדובר בהליך שהוא בגדר "עזרה ראשונה ודחופה", ועל כן תקנות סדר הדין האזרחי קובעות, כי על ההליך להסתיים בתוך 6 שבועות מרגע הגשת התביעה! כלומר: מדובר בהליך מזורז, שלעיתים קרובות הדיונים בו מתקיימים יום אחרי יום ומצריכים היערכות מתאימה מבחינת כל הגורמים הרלוונטיים, אך במיוחד מצד בית המשפט ועורכי הדין.
כאשר מוגשת תביעה מכוח אמנת האג לבית המשפט למשפחה, עליו למעשה לבחון שני אספקטים עיקריים:
א. האם המדינה שממנה "נחטפו" הילדים, אכן היוותה עבורם את "מקום מגוריהם הרגיל". כלומר: האם המדינה שעזבו, היוותה את ביתם המרכזי לפני שהוצאו ממנה.
ב. האם הרחקת הילדים ממקום מגוריהם הרגיל הייתה בניגוד לדין, תוך הפרת זכויות משמורת/ביקור של ההורה "הנחטף".
כלומר: בהנחה שבית המשפט מכריע, כי המדינה שממנה נחטפו הילדים, אכן היוותה את "מקום המגורים הרגיל" של הילדים, עליו לעבור לשלב השני ולבחון האם הרחקתם מאותה מדינה הייתה כדין.
במידה שבית המשפט קובע על סמך ראיות שהוצגו לו, כי המדינה שממנה הוצאו הילדים לא היוותה עבורם "מקום מגורים רגיל", הרי שכבר אז מסתיימת הבדיקה, ויש לדחות את התביעה להשיב את הילדים.
טענות הגנה - חריגים המפורטים באמנת האג
כמו כן, להורה "החוטף" קיימות מספר טענות הגנה או "חריגים", אשר מאפשרות לבית המשפט, בנסיבות המתאימות, להורות על אי-ההחזרה של הילדים למדינת המקור שלהם, גם במקרים שבהם נקבע, כי הרחקת הילדים הייתה שלא כדין, ועל כן היה מקום להורות על השבתם.
אותם חריגים, מפורטים בסעיפים 12, 13 ו- 20 לאמנה ועוסקים במקרים שבהם הייתה הסכמה ו/או השלמה למעברם של הילדים מדינה למדינה (סעיף 12), התנגדות הילדים להחזרתם ונזק שעשוי להיגרם להם במידה ויוחזרו (סעיף 13) או עניינים הנוגעים להגנה על זכויות אדם וחירויות יסוד (סעיף 20).
יש לציין, כי אין צורך להוכיח את קיום כל ההגנות, ודי להוכיח כי אחת מהן מתקיימת, כדי שבית המשפט יוכל להורות על אי-השבת הילדים.
כאמור, מדובר בהליך טכני בעיקרו, שאינו עוסק בשאלות של משמורת ו/או טובת הילדים, כאשר ברוב המכריע של המקרים, התביעות מתקבלות והילדים מוחזרים למדינת המוצא שלהם, שם ניתן לנהל הליכי משמורת ו/או הליכי הגירה סדורים.
במקרה הנדון - האם מתקיימות הגנות אמנת האג?
מייד בפתח פגישת הייעוץ הראשונה עם האם, הובהר לה, כי על פניו הוצאת הילדים מארצות הברית, נעשתה ללא הסכמת ו/או ידיעת ו/או אישורו של האב, תוך הפרת זכויות המשמורת שלו, כך שלמעשה בוצעה כאן "חטיפה" של הילדים במובן הקלאסי של המושג, ועל כן עמד בפני עוה"ד קושי רב בניהול ההליך.
יחד עם זאת, לאחר שעוה"ד שמעו את השתלשלות האירועים מפי האם, הם שמעו את הילדים ונחשפו למסמכים מההליכים המשפטיים שהתנהלו בקליפורניה, הם סברו, כי יש לטעון שאין מקום להחזיר את הילדים, מכוח ההגנות הקבועות בסעיף 13 לחוק האמנה, העוסקות בהתנגדות הילדים להחזרתם והנזק שעשוי להיגרם להם במידה שיוחזרו.
מדובר בטענות הגנה, אשר נחשבות כקשות ביותר להוכחה בהליכים מעין אלו, הואיל ונטל ההוכחה הינו כבד ביותר ומצריך שכנוע של בית המשפט, כי התנגדות הילדים לחזרה היא עצמאית ומבוססת, על סמך גילם, רמת בגרותם ותנאים נוספים, שנקבעו לאורך השנים בפסיקה.
כמו כן, יש להוכיח כי הנזק שיגרם לילדים מעצם ההחזרה, הוא כה חמור, עד כדי שהוא מגיע לפגיעה ממשית בשלומם הפיזי או הנפשי/רגשי, בשים לב לכך שהחשש לנזק הוא מעצם ההחזרה למדינה ספציפית ולא לידיו של הורה ספציפי. כלומר, על פניו, ניתן להחזיר ילדים להורה שהתעלל בהם, במידה שבית המשפט משתכנע, שהרשויות במדינת המקור יוכלו לסייע לילדים בהתמודדות עם ההחזרה.
מדובר בהגנות/חריגים, אשר מפורשים בפסיקה על דרך הצמצום. בתי המשפט אינם נוטים לקבל טענות מעין אלו, אלא רק במקרים חריגים במיוחד, אשר מצדיקים את סטייה משמעותית מאמנת האג והמטרות שלשמן נועדה.
אילו הסכמות הושגו?
בישיבת קדם המשפט הראשונה, שבה נכח גם האב שהגיע מארה"ב, הושגו הסכמות בשלושה נושאים:
א. הוסכם, כי הילדים הוצאו מארה"ב שלא כדין ולמעשה נחטפו, וזאת כדי לייעל את ההליך ולהתמקד בטענות ההגנה של האם.
ב. הוסכם, כי ימונה מומחה ע"י בית המשפט, לבחון את שאלת התנגדות הילדים להחזרה והנזק שעשוי להיגרם להם במידה שיוחזרו.
ג. הוסכם שבית המשפט ייפגש אף הוא עם הילדים וישמע מהם באופן ישיר ובלתי אמצעי אודות רצונם ועמדתם.
מה קבע המומחה בחוות דעתו?
המומחה שמונה, ערך חוות דעת מקיפה, ושטח לאורך 27 עמודים את התרשמותו מהילדים, רמת בגרותם ועמדתם. המומחה קבע, כי מדובר בשלושה ילדים בוגרים ואינטיליגנטיים במיוחד, הוא אישר את החשש שיש להם מפני אביהם ואף קיבל המחשות לאופן התנהגותו החריגה והאלימה של האב.
יחד עם זאת, ועל אף שקבע באופן נחרץ, כי לילדים יהיה טוב להישאר בישראל וכי מבחינתם מדור במקום שקט ובטוח, שכן חזרה לארה"ב תעמיד אותם במצב מורכב ובעייתי, המומחה המליץ על השבת הילדים לארה"ב.
בית המשפט למשפחה: יש לדחות את התביעה
לאחר שהמומחה נחקר והצדדים הגישו סיכומיהם, ניתן ביום 1.3.15 פסק הדין. בית המשפט למשפחה, בפסק דין ארוך ומנומק, ניתח את חוות דעת המומחה, את המפגש הישיר שקיים עם הילדים והגיע למסקנה, כי יש לדחות את התביעה, בטענה שאכן האם הרימה את הנטל הנדרש להוכחת החריג הקבוע בסעיף 13 (ב') לאמנה.
בית המשפט, סטה למעשה מהמלצות המומחה שהוא בעצמו מינה, וקבע כי התקיימו בתירות בין הממצאים העובדתיים של המומחה לבין המלצותיו ומסקנותיו.
עוד קבע בית המשפט, באופן חריג ביותר, כי אכן הורם הנטל המשפטי הכבד ביחס להגנת רצון הילדים והתנגדותם הנחרצת להשבתם, שכן כאמור לעיל, מדובר בהגנות שמפורשות על דרך הצמצום והן מתקבלות לעיתים רחוקות ובמקרים חריגים במיוחד.
בית המשפט אמנם דן גם בחריג החשש לנזק, אך לא הכריע בעניין זה, הואיל וע"פ האמנה, די בקיומו של חריג אחד בכדי למנוע את ההחזרה.
מעבר לעובדה שהתביעה נדחתה, בית המשפט אף חייב את התובע (האב), בהוצאות משפט בסך 40,000 ₪.
מה קבע ביהמ"ש המחוזי בערעור?
האב ערער על הכרעת בית המשפט למשפחה, וביום 24.3.15 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (עמ"ש 14752-03-15) ע"י כב' השופטים צבי ויצמן, אילן שילה וורדה פלאוט.
האב טען בערעורו, שבית המשפט למשפחה שגה כאשר סטה מהמלצות המומחה ומסקנותיו, ושגה כאשר התעלם מההשלכות העתידיות של ניתוק הקשר בין הילדים לאב, ככל שאכן יישארו בישראל.
בית המשפט המחוזי, אימץ את הקביעות של בית המשפט למשפחה, וקבע כי פסק דינו היה מנומק היטב וכי הסטייה מחוות דעת המומחה הייתה צודקת ונכונה.
יתרה מכך, בית המשפט המחוזי הוסיף על קביעת בית המשפט למשפחה, ופסק נחרצות כי שני החריגים הקבועים בסעיף 13 לאמנה מתקיימים. כלומר, קיים חשש מהותי ביותר מהחזרת הילדים לארה"ב ואף קיימת התנגדות עצמאית ונחרצת של הילדים לחזור לארה"ב, כאשר בשים לב גילם ומידת בגרותם, היא מבוססת וחד-משמעית.
בית המשפט המחוזי, חייב גם הוא את האב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 40,000 ₪.
בית המשפט העליון הותיר את פסק הדין על כנו
האב לא אמר נואש, והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (בע"מ 2808/15).
האב טען, כי התנגדות הילדים להחזרתם, הינה תולדה של השפעת האם והסתה שלה והיא אינה מבוססת על רצון אמיתי של הילדים. בנוסף טען, כי לא קיים שום סיכון בהחזרת הילדים לארה"ב וכי לראיות שהביא בעניין זה, לא ניתן משקל מספק בערכאות הקודמות.
בית המשפט העליון, בחן את מכלול הראיות ואת ההכרעות של בית המשפט למשפחה ובית המשפט המחוזי, וקבע בפסק דינו (שניתן ע"י כב' השופט ניל הנדל), כי קביעותיהן של הערכאות הקודמות נכונות ומוצדקות.
בית המשפט אף קבע, כי הוא תומך בעמת בית המשפט המחוזי, לפיה שני החריגים הקבועים בסעיף 13 לאמנה מתקיימים, וכי יש חשש ממשי לנזק לילדים, ככל שיוחזרו לארה"ב, לצד התנגדותם הנחרצת והעצמאית, כאשר רצונם "עומד על רגליו הוא".
בית המשפט דחה את בקשת רשות הערעור וחייב את האב בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪.
סוף דבר
הייחוד של המקרה הנדון, הוא בכך שבית המשפט למשפחה דחה תביעה להשבת ילדים חטופים מכח אמנת האג, דבר כשלעצמו אינו קורה לעיתים קרובות.
הנימוקים לדחיית התביעה, והעובדה שבית המשפט קיבל את טענות האם בעניין החריגים של נזק חמור והתנגדות הילדים להחזרה, תוך סטייה מהמלצות של מומחה שמונה ע"י בית המשפט, הופכים את המקרה הנ"ל לחריג ביותר מבחינה משפטית, במיוחד בכל הנוגע להליכים מכח אמנת האג.
לא במקרים רבים סוטים בתי המשפט מהמלצות גורמי מקצוע שמינו, לא כל שכן כאשר על הפרק עומדים עניינים של קטינים, ועוד פחות כאשר עוסקים בתיקים שעניינם החזרת ילדים חטופים.
כמו כן, דחיית תביעה להחזרת ילדים חטופים, על סמך החריגים הקבועים בסעיף 13 לחוק, הינה חריגה ונדירה, וזאת לנוכח הקושי הרב הטמון בהוכחת טענות הגנה אלו. יש לזכור, כי פסיקת בתי המשפט בארץ ובעולם לאורך שנים רבות ו "רוח" האמנה, מובילים לכך שחריגים אלו מפורשים בצמצום יתר.
בסופו של יום, שלוש הערכאות שדנו במקרה, הכריעו פה אחד, כי היה מקום לסטות מאותן תפיסות מקובעות ביחס לטענות הגנה מכח סעיף 13 לאמנה, והוכיחו שגם בהליכים העוסקים באמנת האג, יש לילדים את האפשרות להשמיע את קולם ולהשפיע על גורלם.
