האשה הגישה לביה"ד הרבני תביעה לחייב את הבעל בגירושין, ואילו הבעל הגיש תביעה לחייב את האשה בשלום בית.
מדובר בבני זוג שנשואים מספר חודשים. לטענת האשה, לפני הנישואין הבעל הצהיר, שבעבר הוא קיים יחסים הומוסקסואלים עם מספר גברים, אך הוא נרפא מכך והוא מעוניין להקים משפחה. אולם, לאחר הנישואין הבעל המשיך לקיים יחסים עם מאהבים ממין זכר, בילה במועדוני הומוסקסואליים, ולמעשה חזר לאורח חייו הקודם. האשה טענה, כי היא לא יכולה לחיות חיי נישואין עם אדם כזה, וכי חייב הפכו לגיהנום.
לטענת האשה, בעלה הטעה אותו, ויש לחייב את אותו בגירושין מכח 4 סיבות עיקריות: א. הבעל עובר על דת משה בעבירה חמורה ביותר שהיא תועבה. ב. בעל המקיים משכב זכור נחשב לבעל מום גדול. ג. מאיס עלי. ד. מפני הסכנה.
הבעל טען מנגד, כי הוא מעולם לא הטעה את האשה, וכי היא ידעה על עברו ועל נטיותיו.
על הבעל לתת גט בהקדם האפשרי
ביה"ד דחה על הסף את תביעת הבעל לשום בית, וחייב את הבעל לתת גט לאשתו בהקדם האפשרי.
נקבע, כי יש ממש בדרישת האשה לחייב את הבעל בגט מחמת סכנה, שכן ידוע שמחלת האיידס קשורה להומוסקסואלים, ויש צדק רב בטענה של האשה שהיא אינה רוצה לסכן את עצמה. ביה"ד ציין, כי אין לצפות מהאשה שתמשיך לחיות עם בעלה ותסמוך עליו שהוא ישמור על כללי היגיינה.
באשר לטענת הבעל שהוא יכול ל"הגמל" "ממחלתו", ביה"ד פסק, כי אין לסווג את מעשיו של הבעל ל"מחלה" אלא ליצר ותאווה ככל התאוות האחרות.
ביה"ד הוסיף, כי: " הנסיון מוכיח כי כאשר ישרור מתח כל שהוא בינו לבין אשתו, יחזור מיד לחפש מפלט אצל אותם שיצאו יחד אתו מהארון. כל עוד לא יבין הבעל שמעשים אלו נתעבים לא יצליח להפסיק".
(פלוני נ' פלונית)
