לענין המאסר של השוטר שחר מזרחי דעתי הלכאורית היא כי הוא חטא בכך שירה באדם ללא הגנה. צריך לקרוא את העובדות שנקבעו בפסק הדין. ישנם תקדימים דומים עם עונשים חמורים יותר. כאן אין בעיה. הקושי של בית המשפט (ושלי) הוא בכך כי השופטים לא לקחו בחשבון, במקרה הנוכחי, את ההשפעות הישירות והעקיפות של ההחמרה בענישה וזו טעות גדולה.
כאשר שופטי בית המשפט העליון חושבים "עד הסוף" הם משלבים שיקולים אקסטרה משפטיים. הפעם הם כשלו. לו דעתי היתה נשמעת הם היו צריכים לאשר את העונש של בית המשפט המחוזי תוך הדגשה של חומרת המעשה ותוך ציון מפורש !!! כי הם לא מחמירים את העונש - הראוי להיות חמור יותר - עקב שיקולים חברתיים, הרתעתיים ומניעתיים. כך הם לא החליטו.
טוב עושים הפונים לנשיא בבקשת חנינה. אבל כאן יש מכשול לוגי חמור ביותר, עליו אני מתריע שנים רבות. נוהג שבעולם הוא כי הנשיא מקבל את עמדת התביעה דרך שר המשפטים בקשר לבקשת חנינה. "הוכח" להנחת דעתי כי אנשי הפרקליטות אינם מלאכים אלא בני אדם כמו כולנו ולכן המלצה שלהם by definition אינה יכולה להיות אוביקטיבית! לעולם! מי שרודף אחר עבריין במשך שנים ודואג להכניסו לכלא לא יכול להיות ניטרלי בהמלצותיו.
לפיכך, הצעתי לפני שנים "תחת כל עץ רענן", כי על הנשיא לבנות לעצמו קבוצה מייעצת המייצגת את כל שכבות העם ללא יוצא מהכלל, כולל עבריינים משוקמים ולבחור, בהגרלה ,כל פעם עשרה או שנים עשר איש אשר יתנו דעתם "אד הוק" לענין חנינה מתבקשת. כמובן שאחד מני רבים (חמישים , חברי הקבוצה,למשל ) יכול להיות נציג הפרקליטות או שמא תאמר נציגת הפרקליטות, אבל המה לבד? יש בכך פגם משפטי, אסטתי, מוסרי וחברתי.
לאור הנסיבות הקשות ראוי לדעתי להביא נושא זה לידיעת הנשיא כדאי שיפעל במהירות, (והוא יכול לעשות כן), כדי שימנה לעצמו נציגים של העם - ולו ספציפית למקרה הנוכחי -כדי שיחוו דעתם יחד עם עמדת הפרקליטות. לא לחינם מצינו: "קול המון כקול שדי" או בלשון לעז: " vox populi vox dei".
אם יתברר כי דעת העם היא כי יש לחון את השוטר שחר מזרחי או לפחות להחזיר על כנו את העונש של בית המשפט המחוזי, החלטת הנשיא ברוח זו תתקבל בברכה על יד כולי עלמא.
היעז לעשות כן?