כמה סוגיות מהותיות וטעויות מתמיהות בדיון סביב מחאת האמנים

הזמן שחלף מאז פרסום מכתב האמנים אשר הודיעו על סירובם להופיע באריאל נראה כמו נצח במונחי הפוליטיקה המקומית, אולם הסערה סביב הנושא מסרבת לגווע. יתר על כן, מספר טעויות מהותיות אשר הושלכו לחלל הדיון בתחילתו, התקבעו בתודעה הציבורית בהמשכו. משום כך, ובלא להביע עמדה חד-משמעית בעד או נגד צדקת המהלך, חשוב להעמיד דברים על דיוקם.

1. סרבנות, לא חרם: הרוב המכריע של ההתייחסויות לסירוב מקטלגות אותו כ"חרם". זו טעות. המונח חרם מתייחס להימנעות של אדם או של גוף (תאגיד, מדינה וכו') מקשרים עם אדם או גוף אחר. הנקודה הרלבנטית לענייננו היא שהימנעות זו נעשית מרצון, בלא שקיים כוח כלכלי, משפטי או אחר אשר מחייבו לפעול אחרת. כך, במסגרת חרם צרכנים, אדם יכול להחרים מוצרים אשר בהליך ייצורם נעשה שימוש בניסויים בבעלי חיים או להחרים מוצרים שמקורם ממדינה מסויימת או מאיזור מסויים. במסגרת חרם פוליטי יכולה מדינה להחליט על ניתוק קשרים עם מדינה או עם יישות מעין מדינתית (כמו שלטון החמאס בעזה). המאפיין את ההחלטה להחרים, אם כן, הוא היותה עצמאית, ונעדרת הצורך להתמודד עם "הוראה מלמעלה"  המחייבת לפעול אחרת. בכך שונים פני הדברים מתופעת הסרבנות, ובכלל זה – מסרבנות מצפון. המקרה האחרון הוא הרלוונטי לסוגיית אריאל. האמנים מודיעים שאם יתבקשו להופיע במקום – הם יסרבו.

2. סרבנות – לא מול המדינה, אלא מול המעסיק. הסירוב להופיע באריאל מרתק, מעבר להשלכות הפוליטיות, מכיוון שהוא מעלה לקדמת הבמה סוגיה שלא זוכה לבולטות רבה ביום-יום: הזכות של עובד לסרב להוראה של מעביד בשל טעמים שבמצפון. סוגיית הסרבנות מוכרת בעיקר כהתנגשות בין מצפונו של אזרח לבין הוראה מטעם נציג המדינה (מפקד, שוטר וכו'). והנה, במידה ואכן יסרבו שחקנים מסויימים להופיע באריאל, הם יצטרכו להתמודד עם המעסיק הישיר שלהם, תוך סכנה לאיבוד מקור פרנסתם. ממחקר שערכתי על סרבנות מצפון בעבודה בישראל עולה כי מספר המקרים בהם הועמדה הסוגיה לבחינה של בית הדין לעבודה הוא זעום. בין המקרים הללו ניתן להזכיר אישה שסירבה לתפור בגדים לא צנועים, סירוב עובדת של מכון העוסק ברפואה פלסטית לשקר ללקוחות בנוגע לניתוחים פלסטיים שהיא עצמה עברה, וסירוב של עובד עיריית רעננה לעבוד בשבת. בכל המקרים הללו ניתן משקל לא מבוטל ולעיתים – אף מכריע, לצורך לכבד את מחויבויותיו המצפוניות של עובד. מכאן, שהתפיסה הנשמעת בציבור בעניין אריאל לפיה "מי שלא מתאים לו – יכול להתפטר", אינה מתיישבת עם עמדת בית הדין בעניין זה.

3. כסף קונה כוח או חובות? אחת הטעויות המתמיהות ביותר בפרשת אריאל הינה ההנחה שהעובדה שהמדינה מממנת את התיאטראות (ולו באופן חלקי) מאפשרת לה (למדינה) להפעיל את סמכותה באופן אינטנסיבי יותר בהשוואה למצב בו היה מדובר בעובד של גוף פרטי-מסחרי. למעשה, ההיפך הוא הנכון: כאמור לעיל, מערכת היחסים הרלוונטית כאן היא בין עובד לבין מעבידו. כעת, מן הראוי להזכיר שבסוגיות לא מעטות, בית הדין ראה את זכויות העובד וכנגזרת מהם – את חובות המעביד – כרחבים ועמוקים יותר ככל שיש לראות את המעסיק כ"ציבורי" יותר. הדוגמא הבולטת לעניין זה היא זכות השימוע: משך שנים ניתנה זכות השימוע רק לעובדים במגזר הציבורי. בשנת 2003, בעניין יוסי גוטרמן נ' מכללת עמק יזרעאל, הורחבה הזכות גם לגופים דו-מהותיים, הממומנים על ידי הציבור ומעניקים שירות ציבורי – תיאור ההולם גם את התיאטראות הרפרטואריים בישראל. לימים, אגב, הורחבה זכות השימוע גם למגזר הפרטי. המשמעות לענייננו ברורה: העובדה שהתיאטראות נתמכים על ידי המדינה, והיותם "גוף דו-מהותי", מחייב מתן משקל גדול יותר לשיקולים חוקתיים ומנהליים, ובהם חופש המצפון המוענק לעובדיהם.

4. עובדים, לא מוסדות: בזמן האחרון ניכרת הרחבה מדאיגה בשימוש בסנקציה של פגיעה במוסדות ציבוריים "דרך הכיס". כך, כאשר יוזמי חוק הנכבה הבינו שלא יצליחו להעביר חוק הגוזר עונש של שלוש שנות מאסר (!) על פעילות שיש בה משום "אבל" או "צער", הם הסתפקו בגירסה "מרוככת", המאפשרת הפחתת מימון מגופים הפועלים "נגד עקרונות המדינה". האיום של פגיעה במימון התיאטראות מהווה המשך, ואף הקצנה, של טקטיקה זו. זאת, כיוון שבשום שלב לא נמסרה הודעה מצד תיאטרון כלשהו שהצגה מסויימת לא תעלה באריאל (אם כי תיאטרון הקאמרי דאג להסדר חוזי מעניין, בבחינת תרופה שקודמת למכה). מכאן, שהאיום של פגיעה במימון נעשה על רקע מחאה פנים-מוסדית אשר בהחלט ייתכן שהתיאטרון ימצא לה פיתרון (למשל: העמדת שחקנים מחליפים). בכך יינתן משקל לחופש המצפון, מחד, ולאינטרס של המדינה והתיאטרון (בעייתי ככל שיהיה) לפעול בניגוד לחוק הבינלאומי, מאידך.

הכותב הינו מרצה בפקולטה למשפטים הקריה האקדמית אונו