בעד שיטת הזכיינות
1. מצד אחד ניהול עסק עצמאי, מצד שני קבלת תמיכה מקצועית.
2. המזכה הינו גוף מקצועי, מנוסה ומוכר, דבר שמקטין את הסיכון.
3. למזכה יש אינטרס בהצלחת הזיכיון.
4. מקצועיות - המזכה מעביר לזכיין את הידע המקצועי הנדרש, חוזים, שיטות עבודה, שיטות שיווק וניהול. הסיכון לטעות נמוך יותר.
5. מוניטין - הצטרפות למותג ידוע ומושך לקוחות מהיום הראשון לפתיחה.
6. הוצאות נמוכות הנובעות מיתרון הגודל– חסכון יחסי בהוצאות פרסום, תפעול, לוגיסטיקה, רכישת מוצרים רשתית וכד'.
7. מימון – כאמור מדובר במותג המוסדות הפיננסיים עשויים להפגין גמישות במתן אשראי.
8. בלעדיות – ניתנת לזכיין בלעדיות באזור מוגדר מראש, כך שנמנעים תחרות ו"קאניבליזם" בין זכיינים של הרשת.
9. גם אדם ללא ניסיון בתחום, יש סיכוי טוב להקים עסק מצליח
10. במקרה של כשלון עסקי ישנו בד"כ עדיין ערך לזיכיון ולמוצרים וניתן להעבירם למזכה או למכרם לזכיין חלופי.
רוצים לשאול שאלה? היכנסו לפורום זכיינות
נגד שיטת הזכיינות
1. מתן הזיכיון מוגבל בזמן.
2. עלויות גבוהות יחסית:
3. ברכישת הזיכיון
4. בהקמת הסניף
5. בשיפוץ הנדרש לעיתים קרובות יחסית.
6. בתשלום החודשי למזכה עבור תמלוגים חודשיים וקרן פרסום
7. ברכישת מוצרים יקרים בסטנדרט גבוה
8. "בעיית האגו" – העצמאות מוגבלת. הזכיין משקיע ממון רב אך הוא אינו "בעל הבית". הוא כפוף להחלטות המזכה, לשיטת עבודתו ולדרישותיו. המזכה קובע ממי ירכשו המוצרים.
9. עמדת מיקוח נחותה בד"כ מול המזכה.
10. מגבלה על מכירת הזיכיון – לעיתים לא ניתן למכור את הזיכיון או להורישו.
11. תפקוד לקוי של המזכה או של זכיינים בודדים עשוי להשפיע לרעה על הרשת.
12. קריסה כלכלית של המזכה עלולה ליצור אפקט דומינו, וגם זיכיון מצליח יימצא בסיכון.
