פסק הדין בע"א 7631/12 אמסטר ואח' נ' קרן קיימת לישראל ואח' מביא לדיון את הפרשנות שיש לתת להוראת סעיף 54(א) לחוק הירושה - התשכ"ה (להלן חוק הירושה), דהיינו: לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוכה, כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.
גישות שונות לגבי פרשנות
שופט בית המשפט העליון, השופט יורם דנציגר, אשר תחת ידיו נכתב פסק הדין, חידש את העימות המשפטי שיש לו עם גישתו של הנשיא ברק בדרכי פרשנות חוזים שחלות אף על צוואות. התנגשות זו הגיעה לשיא באחד מכנסי לשכת עורכי דין.
פרשנות צוואה לגישת ברק
גישתו של הנשיא (כתוארו דאז) ברק לפרשנות צוואה דומה לגישתו לפרשנות חוזים, כפי שהובעה בע"א 4528/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום(1991) בע"מ, לפיה יש לעבור גם בסוגיית פרשנות צוואה מגישת פרשנות דו -שלבית - שבה מפורשת צוואה על פי לשונה, ורק במידה שלא ניתן לאמוד את דעתו של המצווה מלשונה פונים לנסיבות חיצוניות - לגישת פרשנות חד-לשונית, שבה הלשון והנסיבות אינן קודמות זו לזו ושבה בית המשפט רשאי ללמוד על אומד דעתו של המצווה מכל מקור אמין.
פרשנות במובן הצר ופרשנות במובן הרחב
הנשיא ברק מבסס בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, את ההבחנה בין שני סוגי פרשנות: פרשנות במובן הצר, שנשלטת על ידי סעיף 54 לחוק הירושה, לפיה אין לתת לצוואה מובן שאין לו עיגון מינימאלי בלשונה, ורק אם הלשון אינה ברורה ומשתמעת לשתי פנים יש הצדקה לפנות לנסיבות, ומנגד הפרשנות במובן הרחב המאפשרת להגשים -במצבים מיוחדים- את אומד דעת המצווה אף מעבר למה שלשון הצוואה יכולה לשאת, כגון: תיקון טעות, השלמת חסר, ביצוע בקירוב וביצוע בתחליף.
הנשיא ברק מציין, שלא מדובר ברשימה סגורה, וכדי לברר אומד דעתו של המצווה, אין להגביל את בית המשפט מראש רק ללשון הצוואה.
עובדות פסק הדין בעניין קק"ל
המדובר בפרשנות צוואה שנערכה באנגליה בשנת 1919 וכל המעורבים בצוואה אינם בחיים, לרבות יורשיו ויורשי יורשיו של המנוח, וכן הגורמים שהיו מעורבים מצידה של הקרן הקיימת לישראל שהיא הנהנית על פי הצוואה. מעולם לא נטענה הטענה על ידי מי מיורשי המנוח, כי יש לפרש את כוונת המנוח ככזו המעניקה להם זכות בעלות במקרקעין שנרכשו מכספי המנוח על ידי קק"ל בסמוך לפטירתו להבדיל מזכות חכירה בהם.
בית המשפט דחה את הפרשנות לפיה אומד דעת המצווה הוא, כי קק"ל תרכוש מכספי המנוח קרקעות כדי להעביר את הבעלות בהן ליורשיו.
לפי לשון הצוואה, המנוח נותן את יתרת עזבונו לקק"ל למטרת רכישת קרקעות בפלשתינה וכדי לאפשר לבני משפחתו שירצו לעלות לארץ להתיישב בקרקעות הללו והכל בהתאם לתנאים והתקנות הנדרשים לטובת הכלל.
בית המשפט קבע, כי המנוח היה אדם משכיל ופעיל בפעילות ציונית, וכי היה מודע לאופי פעילותה של קק"ל, ולכן נתן לה את הכספים לשם רכישת הקרקעות בידיעה שאלה תישארנה בבעלותה, ואילו ביקש המנוח שקק"ל תפעל בניגוד לתקנונה, יש להניח שהיה מנסח רצונו זה באופן מפורש ולא בדרך שבה בחר לכתוב את צוואתו.
מהו הרקע לתובענה שהוגשה על ידי נכדי המנוח?
הרקע לתובענה הוא דרישה כספית של קק"ל כתנאי למתן הסכמתה לחלוקת המקרקעין בעין, ובתגובה לכך הוגשה התובענה לפיה המנוח העביר את הקרקעות לקק"ל בנאמנות בלבד, כשהכוונה היא שהן יגיעו בסופו של דבר ליורשיו.
השופט דנציגר: יש להימנע מפרשנות צוואה המתרחקת מהלשון הברורה
כבוד השופט יורם דנציגר, שכתב את פסק הדין המרכזי, קבע כי הנחת היסוד בפרשנות צוואות, היא שהמצווה בחן את דבריו בקפידה, ועל בית המשפט להימנע מפרשנות המתרחקת מהלשון הברורה ושעלולה הלכה למעשה להוביל לעריכה מחדש של הצוואה, וזאת למעט במקרים חריגים שבהם יש צורך באמת בפרשנות נוספת המסתמכת על אלמנטים החיצוניים ללשון הצוואה עצמה.
השופט הדגיש, כי: "עצם קיומם של תרחישים פוטנציאלים חריגים אינו מצדיק גישה פרשנית שבה מתערבבים הכלל והחריג כבר בנקודת המוצא, ושבה לא תיתכן בכלל הקביעה כי לשון הצוואה ברורה מבלי לבחון תחילה גם את הנסיבות החיצוניות".
צוואה - פעולה חד-צדדית
השופט הבהיר שצוואה היא מסמך שעורך אדם בחייו ובו הוא מביע את רצונו באשר למה שייעשה ברכושו לאחר מותו. באופן השונה שנקבע בחוק הירושה כגון: חלוקת נכסיו, הצוואה היא פעולה חד -צדדית שלא קיים בצידה אינטרס הסתמכות לאיש, ולכן רשאי המצווה לקבוע בצוואתו כל העולה על רוחו ולשנותה בכל עת מבלי להתחשב באינטרס של מי מיורשיו על פי דין.
כיבוד רצון המצווה
השופט הבהיר, שבבואו לפרש צוואה, עליו להציב לנגד עיניו את העיקרון, כי יש לכבד את רצון המת: "מוסד הצוואה כולו בנוי על העיקרון של כיבוד רצון המצווה -ברצותו מוריש וברצותו מנשל, ואין לציפייתם של היורשים משקל כלשהו".
אבחנה בין פרשנות חוזה לפרשנות צוואה
השופט ציין, כי בניגוד לפרשנות החוזה, שם ניתן לשמוע את הצדדים ולדעת מה היו כוונותיהם במועד כריתת החוזה, הרי שבעת פרשנות צוואה לא נמצא המצווה עוד בין החיים, ומשכך לא ניתן לברר עמו למה התכוון ומה היה רצונו.
פנייה לנסיבות חיצוניות - רק לאחר בחינת אומר דעת המצווה
העקרונות לפרשנות צוואה לקוחים מסעיף 54 לחוק הירושה, ובהתאם לפסיקת בתי המשפט, יש לאתר תחילה את אומד דעתו של המצווה, ורק אם בית המשפט מגיע למסקנה כי הדבר אינו אפשרי, יפנה לבחון את הנסיבות החיצוניות. אם לשונו של המצווה פשוטה וברורה, הרי שיש ליתן לה תוקף כפשוטה, ורק אם דברי המצווה אינם ברורים - למשל: כאשר לשון הצוואה משתמעת לשתי פנים או כשיש סתירות בין הוראות הצוואה, יש להתקדם לשלב השני שבמסגרתו נבחנות הנסיבות החיצוניות לצוואה כאמור ב- ע"א 239/89 שרש נ. גלילי שניתן על ידי השופט מצא, וזו לשונו: "ביסודה של הבחינה הפרשנית הפנימית ניצבת ההנחה הלכאורית, שדברי המצווה מבטאים את כוונתו לאשורה, מהלכה הראשון של הבחינה הפרשנית מיועד אך לאשש, או להפריך. הנחת יסוד זו מקום שהלשון ברורה ואיננה לוקה באי בהירות או בדו משמעות , קל לאשש הנחה זו: צוואה שלשונה אינה מעוררת כל קושי. ראויה להתפרש "מתוכה" על פי משמעותן הפשוטה של מלות המצווה".
האם ישנם שופטים נוספים בבית משפט העליון החולקים על עמדת הנשיא לשעבר ברק
השופט הנדל מבית המשפט העליון הביע את הסתייגותו מפרשנות הנשיא ברק בבע"מ 8300/11 פלוני נ' פלוני. הנדל מתח ביקרות על ההישענות על הלכת "אפרופים" בכל הנוגע לפרשנות צוואה, ונתן חמישה נימוקים לכך. השניים המרכזיים:
1. מהותם השונה של שני המסמכים -הצוואה והחוזה - פרשנות חוזה נשענת על אומד דעת הצדדים, אשר על פי רוב בעודם בחיים, בעוד שפרשנות צוואה עוסקת בפרשנות רצונו הסובייקטיבי של עורך הצוואה כשהוא כבר אינו בין החיים. לפיכך, כשלשון הצוואה ברורה, אין להיזקק לפרשנות חיצונית של כוונת המצווה.
2. בשל השוני המהותי בין דיני החוזים לדיני הירושה, נקבעו כללים שונים ביחס לתיקון טעויות שהינם נוקשים יותר מכללים בדיני חוזים המשקפים רצונות בין צדדים, אשר בעת פרוץ הסכסוך הינם לרוב בחיים, ויכולים להעיד. לעומת זאת, צוואה הינה פעולה משפטית חד צדדית שנערכה על ידי גורם יחיד שאיננו עוד בחיים.
לסיכום, השופט יורם דנציגר קבע מפורשות שיש לדבוק בפסיקת בית המשפט בנוגע לפרשנות צוואות שמבוססת על פסק דינו של השופט מצא בעניין "שרש" שבה המשיך השופט הנדל, והלה הסתייג מגישתו של הנשיא ברק בעניין טלמצ'יו.
גישת ברק או דנציגר?
העמדות השונות היוצאות מפתחו של בית המשפט העליון עשויות לגרום לכך שבהעדר הלכה מחייבת, יתקשו שופטי בתי המשפט להכריע האם לפסוק לפי הגישה של הנשיא ברק, המשלבת בין לשון הצוואה לנסיבות חיצוניות, או שמא לפי גישת השופט יורם דנציגר, כי בראשונה יש ללכת לפי לשון הצוואה ורק אחר כך במידת הצורך יש לפנות לנסיבות חיצוניות.
