לאחרונה התפרסמה באמצעי התקשורת ידיעה, כי הדוגמנית המפורסמת איילת זורר הגישה תביעה נגד רשת "גולברי". זאת, בעקבות הפסקת ההתקשרות עמה כדוגמנית הבית של הרשת ("פרזנטורית"), לאחר 11 עונות. בתקשורת ציטטו מתוך כתב התביעה כי, זורר "נפגעה עד עמקי נשמתה".
אמנם פרטי ההסכם בין הצדדים אינם ידועים, ולכך כמובן יש חשיבות רבה ביותר, אולם לצורך מאמר זה נצא מנקודת מוצא, כי ההסכם הינו לתקופה בלתי קצובה, ומותר היה לחברת גולברי במסגרת ההסכם לסיים את ההתקשרות בכל עת שהחברה תחפוץ.
הסכם לתקופה בלתי קצובה
כאמור, במידה שהסכם ההתקשרות בין זורר לגולברי הוא הסכם לתקופה בלתי קצובה, בתי-המשפט כבר פסקו בעבר, כי הסכם כזה ניתן לביטול על ידי כל אחד מן הצדדים לו, ובלבד שניתנה הודעה על כך זמן סביר מראש [ע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ (17.6.2008)].
באשר לשאלה, מהו פרק הזמן הסביר שהיה צריך לתת לזורר, על זה ניתן לקיים דיון נפרד, אולם זורר אינה מלינה על כך שלא נתנו לה התראה מראש, אלא מלינה על עצם ביטול ההסכם.
סיום חוזה בשל מראה חיצוני
זורר טוענת, כי היא "נפגעה עד עמקי נשמתה", ולפיכך נשאלת השאלה האם בכלל היא היתה אמורה להיעלב? האם היה מוצדק בנסיבות העניין (ויש שיאמרו גם מוסרי) לסיים את ההתקשרות עמה רק בגלל המראה החיצוני של הדוגמנית, אשר בגיל 46 הוא, כנראה, "לא מה שהיה פעם"?
מצד אחד, מצופה ממנה להיעלב. כל אדם שמטיחים בפניו שהוא נראה פחות נאה מבעבר, אך טבעי כי יחוש אי-נעימות מהידיעה בדבר עובדה זו. מצד שני, רבים יאמרו שהיא לא אמורה להיעלב. זורר בת 46, הגיל נותן את אותותיו, מתחילים לראות יותר ויותר קמטים על הפנים, מבנה הגוף משתנה, ובדרך כלל אנחנו לא נעשים יפים יותר כאשר אנחנו מתבגרים ומזדקנים. יתרה מזאת ניתן לומר, כי איילת זורר כלל לא צריכה להיעלב, שכן היא יכלה לצפות שמתישהו תופסק ההתקשרות עמה מסיבה זו. יש שיאמרו שהיא אפילו צריכה להודות לגולברי על כך שהיא היתה דוגמנית הבית שלהם בגיל כזה, שכן מרבית הדוגמניות "מפוטרות" בגיל צעיר בהרבה, בסביבות גיל 30.
חוסר תום-לב מצד זורר
לדעת הכותב, איילת זורר אינה צודקת בנסיבות העניין, במידה שעל-פי ההסכם בינה לבין גולברי, מותר לחברה להפסיק את ההתקשרות חד-צדדית ובכל עת. הדוגמנית נמצאת בשוק מסוים, הקרוי "עולם הדוגמנות", והיא נהנתה ממנו, התעשרה ממנו, ולכן לדעת הח"מ, יהיה זה חוסר תום לב מצדה להלין על המגרעות שיש בשוק הזה.
איילת זורר מדגמנת מצעירותה, והיא ככל הנראה ידעה היטב שעולם הזוהר של הדוגמניות מסתיים בסביבות גיל 30. היא הרי הכירה דוגמניות בוגרות ממנה, וידעה מתי הן סיימו את תקופת הזוהר שלהן. לפיכך הטענה בכתב התביעה, לפיה: "הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת", אינה כנראה טענה טובה בנסיבות העניין, כי "הכושי" במקרה הזה ידע היטב כי מדובר בעבודה זמנית. חשוב גם להדגיש, כי "הכושי" סיים את עבודתו בגיל 46, למעלה מעשור מהממוצע בשוק זה. מה היה אומד הצדדים חשוב במקרה זה, ולדעת הכותב יהיה קשה לזורר להוכיח במסגרת המשפט, כי היא ציפתה במועד כריתת ההסכם, לפני כ-11 שנה, להיות הדוגמנית של גולברי גם בגיל 46.
אי אספקת השירות
כל אדם מן היישוב יודע, כי לא כל אדם מועסק כדוגמן. מדובר בדרך כלל באנשים יפים מאוד, וכולנו יודעים שכאשר מתבגרים, איננו יפים כבעבר. המהות בעסקי הדוגמנות נעוצה בעניין היופי גרידא. לפיכך, כאשר גם מראה הפנים המרשים של הדוגמן נעלם, או לפחות אינו מה שהיה פעם, הוא אינו מסוגל לספק את השירות המצופה ממנו. ומי קובע האם הוא מסוגל לספק את השירות או לא? - התשובה היא: מי שמשלם לו.
כל מערכת חוזית נעוצה ביחסים כלכליים הדדים, שיש לצד אחד ואין לצד השני. לחברת גולברי יש כסף, והיא נזקקה לשירותיה של איילת זורר, והיא מנגד נזקקה לכסף של גולברי.
אולם, כאשר אחד הצדדים סבור כי הצד השני לא מספק לו את השירות המצופה ממנו, אך טבעי שההסכם יבוא לקצו. אין זה מוצדק, חוקי או אפילו מוסרי, לכפות על אדם לשלם לחברו סכומי כסף, מבלי שהצד השני סבור שהוא יקבל תמורה ראויה.
טענות חה"כ - היתממות
עלו טענות באמצעי התקשורת, למשל, ע"י חברות הכנסת שלי יחימוביץ ומרב מיכאלי, על כך שהנשים מוצגות בצורה לא נאותה, או כפי שחה"כ יחימוביץ כינתה זאת: "נשים אינן סוסות". לדעת הכותב, זו היתממות לשמה. מקצוע הדוגמנות לא כרוך בהשכלה מתאימה, ידע או אפילו ניסיון. הדרישה היא אחת - להיות יפה בעיני הבריות. במקצועות אחרים, להשכלה מתאימה, ידע וניסיון קיימת חשיבות רבה, והעובד בדרך-כלל "משביח" עם השנים, אולם לגבי דוגמנים ההפך הוא הנכון. הם נוטים להיות פחות יפים ככל שחולף הזמן, כי הגיל נותן את אותותיו, עד אשר אף אחד לא מסכים להעסיקם כדוגמנים.
לדוגמנים ולשחקני כדורגל יש מכנה משותף, והוא שהם יודעים כי הם נמצאים במקצוע שנמשך לתקופה קצרה יחסית בחייהם, וכי בשני המקרים המצב הגופני שלהם, הוא הגורם להפסקת ההתקשרות עמם. לפיכך, הטענה בכתב התביעה של זורר, כי: "הכושי עשה את שלו הכושי יכול ללכת", משולה לדרישה של שחקן כדורגל מתבגר לכפות על הקבוצה את העסקתו (ואין זה משנה אם השחקן חושב שהגיל נתן במקרה שלו את אותותיו או לא).
לסיכום - אין עילה חוזית מתאימה לתביעה
הואיל ודיני העבודה לא חלים במקרה הזה, בין היתר, משום שאיילת זורר לא היתה עובדת שכירה, לא ברור מהי העילה החוזית, אשר מכוחה סבורה זורר שהיא זכאית לפיצויים. בשל הנסיבות הידועות לנו, אין לה עילה לטעון להטעיה מצד הרשת, או אפילו מצג שווא. סיום ההתקשרות עמה היה לאחר 11 עונות, זמן רב מאוד לכל הדעות, ולכן היא אינה רשאית לכאורה לטעון שצפתה תקופת התקשרות ארוכה יותר.
