ביהמ"ש: לא מדובר בצוואת שכיב מרע

ביהמ"ש לענייני משפחה במחוז ת"א דחה לאחרונה תביעה לקיום צוואה בעל-פה של מנוחה שהוגשה ע"י ילדיו של בעלה המנוח של המנוחה. המנוחה נפטרה בהיותה אלמנה, וללא ילדים משלה. היא הייתה נשואה לאביהם המנוח של מבקשי קיום הצוואה במשך שנים ארוכות.

רוצים לשאול שאלה? היכנסו לפורום צוואות וירושות

לקבלת ייעוץ משפטי בנושא צוואה פנו אל עורכי דין משפחה

המתנגדת, אחייניתה של המנוחה, טענה כי המנוחה לא היתה בימים הנטענים לעריכת הצוואה בעל-פה, במצב שניתן להגדירו כ"שכיב מרע" או כמי שרואה עצמו מול פני המוות. לטענת האחיינית, המנוחה שברה את עצם הירך כאשר נפלה בביתה, היא אושפזה בבית חולים ואחר כך הועברה לצרכי החלמה לבית האבות. עיקר תלונותיה היו פיסיות, והיא נפטרה לאחר ששוחררה מבית האבות, ולפיכך לא היתה "שכיב מרע" או מי שרואה עצמו מול פני המוות, לא באופן אובייקטיבי ולא באופן סובייקטיבי.

השופטת שפרה גליק בחנה האם המנוחה היתה "שכיב מרע", והשיבה בשלילה.
ע"פ חוק הירושה: " שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו.

המנוחה לא נכללת בקטגורית "שכיב מרע"

השופטת קבעה, כי בדיקת התשתית הראייתית מובילה למסקנה, כי המנוחה לא היתה יכולה להיכלל בקטגוריה של "שכיב מרע". נפסק, כי אין מקום לקבל את הטענה, כי מיום ששברה המנוחה את האגן צריכה היתה להחשב כ"שכיב מרע", וזאת מכמה טעמים: ראשית, קשה לקבל שאדם ששבר את אגן הירכיים וניידותו הוגבלה הינו בחזקת "שכיב מרע". הגבלת ניידות, ואפילו אבדן שליטה על סוגרים, אין בו כדי לגרום לאדם להפוך "שכיב מרע", שאחרת רבים הקשישים שיסווגו לקטגוריה זו, והדבר הוא בלתי סביר.
שנית, לא הומצא תיעוד רפואי לפיו במועדים שננקבו במועדי הצוואה בעל פה, היתה המנוחה בסכנת חיים, או שניתן היה להבין שקצה קרוב.

" המנוחה לא היתה יכולה להחשב אובייקטיבית כ"שכיב מרע" בתאריכים הנטענים לעריכת צוואתה בעל פה. ועיקר לכל, מבקשי קיום הצוואה לא הוכיחו את עובדת היותה של המנוחה "שכיב מרע" בחוו"ד רפואית של ממש,  וממילא בית המשפט לא אמור להסיק מסקנה מתעוד רפואי בלא שתוגש בענין שברפואה חוות דעת (או שבית המשפט יתבקש למנות מומחה), ולפיכך, הלכה למעשה, המבקשים לא הרימו את הנטל המושת עליהם בענין זה", כתבה השופטת בפסק הדין.

עוד נפסק, כי בחינת הראיות מעלה, כי אף המנוחה עצמה לא ראתה את עצמה מול פני המוות. " לא סופקה ראיה כלשהי לפיה המנוחה ראתה עצמה מול פני המוות", כתבה השופטת. ועוד: " העובדה שהמנוחה לא שלטה בסוגרים ונזקקה לחיתולים אינה יכולה להיות, אפילו סובייקטיבית, ראיה לכך שהיא ראתה עצמה מול פני המוות".

לאור האמור, השופטת דחתה את הבקשה לקיום צוואה, והחליטה לחייב את מבקשי קיום הצוואה בהוצאות כולל שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 שקלים.

(ת"ע 40622-12-09 ש.א. נ' א.א)