חווית המעצר היא חוויה קשה וטראומתית, שיכולה להותיר צלקות קשות עבור כל אדם. קל וחומר אם מדובר בחשוד שנחקר לראשונה בחייו תחת אזהרה, וביתר שאת כאשר מדובר בקטין.
ככל שהאדם מבודד יותר בחקירה, ומנותק מסביבתו הטבעית, כך הוא הופך "לטרף קל" יותר בידי המשטרה, וקיים חשש אמיתי כי הוא יפליל ויסבך את עצמו גם כאשר אין לו יד ורגל בעבירה המיוחסת לו.
כאשר מדובר בקטינים, ברי כי הניתוק מההורים, בשלב בו הקטין מוזמן לחקירה כחשוד, קרי: בשלב הקריטי ביותר בחקירה ובכלל, הוא בעל משמעות מרחיקת לכת.
חובת יידוע
לכן, חשוב לדעת, כי כאשר קטין מוזמן לחקירה במשטרה כחשוד, קמה חובה על המשטרה ליידע את הורה הקטין, קרוב משפחה בגיר או אדם אחר (סעיף 9ו' לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: "חוק הנוער").
היוועצות בהורה או בקרוב אחר
הקטין אף זכאי שהורהו או קרוב אחר יהיה נוכח בחקירתו, והוא זכאי להיוועץ במי מהם, וזאת לפני תחילת החקירה (סעיף 9ח' לחוק הנוער). לדברים הללו יש חשיבות מהותית, שכן השיחה עם ההורים טרם תחילת החקירה, וכניסתם ביחד עם הקטין לחדר החקירות – כל אלו מקלים באופן מסוים על החוויה הקשה של הקטין, מסירים מעט את מסך אי הוודאות ומוסיפים זוגות עיניים בוגרות וביקורתיות על פעולת המשטרה בחקירה.
חשיבות ההיוועצות בעו"ד
ברור, כי הדרך הטובה ביותר להימנע מטעויות היא לוודא ולעמוד על כך כי עו"ד יגיע לתחנת המשטרה, וייתן ייעוץ מקצועי לקטין טרם הוא נחקר. אין ספק, כי נוכחות ההורים ביחד עם הקטין יכולה לתרום רבות כי מהלך שכזה אכן יקרה.
יצוין, כי בתי המשפט לנוער אינם סלחניים כלפי התנהגות מזלזלת של המשטרה בהפרת הוראות החוק הנ"ל, ויהיו מקרים בהם בתי המשפט יורו על שחרור ממעצר רק בשל העובדה כי המשטרה לא אפשרה את נוכחות ההורים בחקירת הקטין.
ביקורת ביהמ"ש על המשטרה ושחרור קטין שהובא להארכת מעצר
כך היה המקרה בתיק מ"י 60249-11-15 בבית המשפט לנוער בחיפה בו הורה כב' השופט אורי גולדקורן על שחרורו של קטין שהובא להארכת מעצר בחשד של תקיפה חבלנית.
בית המשפט לנוער מתח ביקורת על החלטת הקצין הממונה שלא לאפשר את נוכחות הורי הקטין בחקירה. בית המשפט קבע למעשה, כי החלטת הקצין הממונה הייתה מנוגדת לסעיף 9 ח' לחוק הנוער. עוד נקבע, כי נימוקי החלטת הקצין שלא לאפשר את הגעת הוריו מהטעם כי אביו של הקטין היה עד ראיה לאירוע ואימו של הקטין היא אשה נכה שלא יכלה להגיע לתחנה ולכאורה אין בן משפחה אחר, היו בגדר החלטה שלא שמרה על זכויותיו של הקטין, וההסברים להיעדר נוכחות ההורים בחקירה ובאולם בית המשפט אינם סבירים.
מן הראוי להביא מדבריו של כב' השופט אורי גולדקורן, אשר עמד על כך כי מדובר למעשה בתופעה שכיחה ופסולה: "אעיר כי אין מדובר במקרה חריג, וחוזרים ונשנים המקרים בהם המשטרה לא מייחסת חשיבות להוראות החוק הנוגעות לקטין. אוסיף כי אף בדו"ח מבקר המדינה של השנה הקודמת התייחס המבקר לסוגייה זו. נראה כי באמירות בלבד אין די, ושומה על בית המשפט לתרגם באופן אופרטיבי את השקפתו לפיה על המשטרה לקיים בדווקנות את מצוות החוק, ובמיוחד כשמדובר בקטינים."
התוצאה המיידית של מחדל המשטרה והפגיעה בזכויותיו של הקטין באה לידי ביטוי בשחרורו המיידי ללא כל תנאים מגבילים.
מעצר קטין - בנפרד ממעצר בגיר
מן הראוי ליתן את הדעת בסוגיה זו, אם כי בהקשר אחר, הנוגע למקום מעצרו של הקטין. גם לכך יכולה להיות השלכה מהותית על הלך רוחו של הקטין בחקירה ועל יכולתו לעמוד לאורך זמן, לעיתים לא מבוטל, תחת חקירה קשה כשהוא עצור מאחורי סורג ובריח.
על פי חוק הנוער (סעיף 13) אין להחזיק קטין במעצר, אלא בבית מעצר נפרד לקטינים או באגף בבית מעצר כללי, ובלבד שאותו אגף יהיה מופרד לחלוטין וייועד לקטינים. החוק מוסיף בס"ק ב', כי מותר להחזיק קטין לצורכי חקירה בלבד בתחנת משטרה, ובלבד שיוחזק בנפרד ולא יהיה מגע בינו לבין חשודים או עצורים בגירים. עוד מוסיף החוק וקובע, כי במידה שביישוב בו מוחזק הקטין או בקרבתו, קיים בית מעצר לקטינים, אזי אין להלינו אלא בבית המעצר.
לידיעה: הוראת החוק הזו לא תמיד מיושמת ע"י המשטרה מטעמיה ומתוך אינטרס צר שלה, ואין לעבור על כך בשתיקה. יש לפנות לבית המשפט באשר לפגיעה בזכויות הקטין. צריך לזכור, כי במערכת היחסים בין נחקר/חשוד/קטין לבין המשטרה קיימים פערי כוחות אדירים, ואין לקבל בשום פנים ואופן את הנוסחה לפיה הקטין הוא "שישלם" את המחיר של הפגיעה בזכויותיו ולא המשטרה.
סוגיה זו עלתה ונדונה לא מכבר בבית המשפט העליון במסגרת בש"פ 2789/15 פלוני נ' מ"י. במקרה זה הוגשה בקשה לרשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים שהורה על הארכת מעצרו של העורר/הקטין עד ליום 24.04.15 (יום שישי).
עיקר טענות ההגנה כוונו נגד ההחלטה שלא להחזיק את הקטין בבית מעצר נפרד לקטינים או באגף נפרד בבית מעצר כללי. לא הייתה מחלוקת כי טענה זו נכונה. אולם, בית המשפט המחוזי בירושלים קבע, כי לא הוכח כי במקום היישוב בו הוחזק הקטין יש בית מעצר לקטינים כפי שקובע חוק הנוער. כמו-כן, בית המשפט המחוזי עמד על המסוכנות לכאורה הנשקפת מהקטין, וכי כלל זכויותיו לא נפגעו.
יצוין, כי על אף שבית המשפט העליון לא נתן החלטה כללית ונרחבת בעניין, שכן המדינה הודיעה לבית המשפט העליון שלאחר התייעצות ושיקול נוסף הוחלט להעביר את הקטין לבית מעצר יעודי לקטינים בירושלים, ניתן להבין, לדעת הכותב, מאמירתו של כבוד השופט נ. סולברג: "טוב שכך", כי דעתו לא הייתה נוחה מהתנהלות המשטרה וגם לא מתגובת המדינה שהחרה החזיקה אחרי החלטת בית המשפט המחוזי, וניסתה להצדיק את התנהלותה לשווא. התנהלות שכאמור פגעה בזכות המעוגנת היטב בחוק שבאה בסופו של יום להגן על הקטין ולשרת אותו ואת טובתו ולא את משטרת ישראל.
בסופו של דבר הורה בית המשפט העליון על העברתו לאלתר למתקן היעודי לקטינים.
יישום הוראות החוק - שינוי חברתי מבורך
שתי ההחלטות לעיל בעניינם של קטינים, הנוגעות בסוגיות עקרוניות של זכויות הקטין בשלבי המעצר ובכלל, משקפות איפוא שינוי חברתי מבורך, שבא לידי ביטוי ביישום בפועל של בתי המשפט את הוראות החוק ככתבן וכלשונן, והכל כדי להגן על הצד החלש במשוואה הזו שבין נחקר/קטין לבין המשטרה.
