בית המשפט העליון, בפסק דין מפורט ומנומק היטב, זיכה לאחרונה פה אחד, על דעת שלושת שופטי ההרכב, קצין מג"ב שהורשע בהריגת חברו, מחמת הספק, בקבלו את טענת ההגנה העצמית שהעלה הנאשם.
התעלמות מראיה מרכזית בשטח
מדובר בפסק דין חשוב ביותר, לא רק בשל עובדת היותו סוקר במפורט ובצורה ברורה את כל תנאיו המצטברים של סייג ההגנה העצמית, אלא גם בשל הביקורת החריפה שהוא מפנה כלפי המשטרה והפרקליטות, שבחרו להתעלם מהראיה המרכזית שנמצאה בשטח, מנעול הגה עשוי ברזל באורך מטר, אשר לטענת הנאשם, המנוח הניף אותו לעברו באופן שסכן סכנה מיידית את חייו. חשיבות נוספת נעוצה בהתערבות ערכאת הערעור בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי.
ההתרחשויות שקדמו לאירוע המוות
סיפור המעשה, הנו סיפור טראגי. המנוח היה חברם מילדות של הנאשם, ניר ורעייתו, טלי. היה בן בית בביתם וקרוב לבנותיהן הקטנות, עד שהתאהב בטלי ופתח לגביה התנהגות אובססיבית של ממש.
משנודע הדבר לניר, הוא לא פעל בתוקפנות כנגד המנוח, אלא נסה לדבר על לבו, שוחח עם אמו של המנוח, ועשה הכל כדי להרגיעו.
ואולם, כל נסיונותיהם של ניר וטלי להביא לרגיעה לא צלחו, עד שלבסוף העתיקו ניר וטלי מקום מגוריהם, החליפו מספרי הטלפון, אך גם זה לא הועיל. המנוח עשה לא פחות מ 84 שיחות למוסדות חינוך שונים, כדי לברר היכן עובדת טלי.
במהלך השבועיים שקדמו לאירוע, התקשר המנוח 360 פעמים לטלי ו- 71 פעמים לניר, ובנוסף שלח לטלי מסרון מאיים לפיו תשלם על הזלזלול שלה בו.
ביום האירוע המנוח הגיע במפתיע לביתם של ניר וטלי. טלי התקשרה לניר, ובינתיים יצאה להרגיע את המנוח. כאשר ניר הגיע למקום, המנוח יצא בשלב כלשהו מרכבו, ומכאן נחלקו הגרסאות לגבי ההתרחשות המדוייקת של הדברים, אך אין חולק כי ניר ירה לעברו של המנוח שלוש יריות: הראשונה פגעה באצבעו של המנוח, והשתיים הנוספות בצוואר ובקודקוד ראשו וגרמו למותו. בזירת האירוע נמצא זרוק מנעול הגה, שהיה שייך למנוח.
טענת הגנה עצמית נדחתה במחוזי
בית המשפט המחוזי דחה את טענת ההגנה העצמית של ניר, לפיה המנוח הניף לעברו מנעול ההגה, וזאת בהסתמכו על עדי ראיה שכלל לא ראו המנעול. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי גם לו היה מקבל טענתו של ניר בדבר הנפת מנעול ההגה, הרי שירי לפלג הגוף העליון הנו אמצעי דרסטי ובלתי סביר, ומשכך לא יכול היה להתקיים סייג ההגנה העצמית.
העליון - ביקורת על עבודת המשטרה
בית המשפט העליון ניתח קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, והתייחס ראשית לשאלה, כיצד הגיע מנעול ההגה לזירה. בית המשפט העליון מתח ביקורת חריפה על המשטרה, שנמנעה מלבדוק את נושא מנעול ההגה, לא התייחסה להמצאו בזירה באף אחד מן השחזורים, ולא הציגה אותו או את טענת הנאשם באשר לשימוש שנעשה בו בפני עדי הראיה.
ביקורת גם על התנהלות הפרקליטות
בית המשפט הפנה ביקורת קשה גם כלפי הפרקליטות, בקובעו כי לאורך כל שמיעת הראיות ועד לשלב הסיכומים, התעלמה התביעה כליל מהאפשרות שהמנוח הוציא את מנעול ההגה מהרכב, ובחרה לדבוק בהנחות שונות שלא נבדקו ולא הוכחו, ובלבד שלא לקבל את גרסת הנאשם.
סתירות בעדויות
בית המשפט העליון התייחס לעדי הראיה, וקבע כי קיימות סתירות מהותיות בעדויותיהם, בין העדויות לבין עצמן ובינן לבין הראיה שבשטח (המנעול), בנקודות מהותיות היורדות לשורשו של ענין.
"אכן נפלאות ונסתרות דרכיו של הזיכרון האנושי" ציין בית המשפט, ומשכך, הסתמכות על עדויות אלה, מחייבת זהירות רבה.
ספק סביר
לבסוף קבע בית המשפט, כי לא ניתן לשלול את גרסתו של ניר, כי המנוח אכן הניף לעברו את מנעול ההגה בכוונה לפגוע בו, ומשכך, "הצליח ניר לעורר ספק סביר כי המנעול אכן הונף לעברו באופן המסכן אותו."
הגנה עצמית - קיום יסודות ההגנה
בשלב זה עבר בית המשפט לבחון את יסודות סייג ההגנה העצמית כדי לקבוע האם הם מתקיימים בענייננו:
על פי חוק, הטוען כי חל עליו סייג הפוטר אותו מאחריות פלילית, במקרה זה הגנה עצמית, צריך להוכיח את קיומו, אולם בנוגע למידת ההוכחה, די בכך שיעורר ספק סביר כי הסייג מתקיים, כדי שהנטל יעבור לתביעה להסיר קיומו של הספק ולהראות כי ההגנה לא חלה.
כדי שנאשם יוכל "ליהנות" מטענת הגנה עצמית, צריכים להתקיים ששה תנאים מצטברים:
ראשית - קיומה של תקיפה שלא כדין.
שנית - קיומה של סכנה מוחשית לפגיעה בחייו, בחירותו בגופו או ברכושו, של האדם המתגונן או של זולתו.
שלישית - מיידיות, כלומר: על ההגנה להתבצע רק מרגע שהמעשה דרוש באופן מיידי כדי להדוף את התקיפה, ועליה להיפסק מרגע שלא נדרש עוד מעשה התגוננות על מנת להדוף את התקיפה.
רביעית - נדרש, כי האדם המתגונן לא הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים.
חמישית - נדרשת פרופורציה, כלומר: יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת המגן לנזק הצפוי מן התקיפה.
שישית - קיומה של נחיצות, קרי: טענת הגנה עצמית תקום לו לאדם רק כאשר לא היתה לו אפשרות להדוף את התקיפה בדרך אחרת, פחות פוגענית.
בית המשפט העליון דן בכל אחד מששת התנאים, וקבע כי הם מתקיימים בנסיבות הארוע.
חריגה מהסביר - כן או לא?
מטבע הדברים, הדיון המורכב והארוך ביותר, נגע לקיומו של היסוד השישי:
האם ניר לא חרג מהסביר בכך שירה שלוש יריות לעברו של המנוח? האם לא ניתן היה להסתפק בירי לעבר פלג הגוף התחתון למשל, או בירייה אחת לעבר פלג הגוף העליון משהיריה הראשונה (שפגעה באצבע) לא הועילה?
בית המשפט קיבל עמדתו של ניר, שלאחר היריה הראשונה, שפגעה באצבעו של המנוח, המשיך המנוח להתקדם לעברו תוך איום במנעול ההגה. ואולם, בית המשפט התחבט לא מעט בדבר נחיצותן של שתי יריות נוספות ולא אחת, והאם אין בכך משום חריגה מהסביר.
ספק סביר - לטובת הנאשם
כב' השופט סולברג קבע, כי יש לבחון בזהירות את יסוד הנחיצות, כדי שלא ינתן פירוש המרוקן מתוכן את ההגנה העצמית, שהרי לא מדובר במעשה שנעשה מתוך ישוב הדעת וברוגע, אלא בהחלטה המתקבלת בתוך שבריר שניה, בסיטואציה מורכבת של דחיפות, לחץ וסכנת חיים מתקרבת.
לאחר התלבטות לא קלה, קבע השופט כי בנסיבות האובייקטיביות של המקרה, בסיטואציה המסעירה והמורכבת בה היה נתון ניר (כשהסכנה נשקפה לא רק לו אלא גם לאשתו שעמדה בסמוך, על רקע איומו הכתוב של המנוח, ואף לבנותיו הקטנות שהיו בבית), קביעה כי ניר חרג מהסביר, שכן די היה ביריה נוספת אחת, תהיה בגדר חכמה שלאחר מעשה, ונוכח העובדה שפרק הזמן שעמד לרשותו של ניר היה שבריר שניה, הרי שכפות המאזניים נוטות מעט לטובתו של ניר, וגם אם לא מדובר במסקנה מובהקת, הרי שנותר לפחות ספק סביר הפועל לטובתו.
השופטים עמית וברון, הצטרפו אף הם לקביעתו של השופט סולברג, בהדגישם את מסכת היסורים הממושכת שעברה משפחת הנאשם, ואת התנהגותו המאופקת של הנאשם לאורך כל הדרך, המלמדת אף היא על רצונו הכן שלא לפגוע במנוח.
בסופו של יום, זיכו שלושת השופטים פה אחד את ניר מהריגתו של המנוח וקבעו, שיש לשחררו לאלתר מהמאסר אותו רצה.
פסיקה אמיצה והוגנת של העליון
פסק הדין דן באומץ וביושרה בסיטואציה אנושית קשה ומורכבת, בסיפור שהינו טראגי לכל המעורבים. טוב לראות, שבית המשפט העליון אינו נותן לתוצאה הקשה והמצערת כשלעצמה, כדי לגרום להתעלמות מהראיות שבשטח, התעלמות אשר הביאה בערכאה ראשונה לפגיעה קשה בזכויות הנאשם ולריצוי תקופת מאסר ממושכת עד לזיכוי.
