הסיפור שנדון לאחרונה בתקשורת אודות סרבן הגט, ד"ר עודד גז, אשר ביחס אליו ניתן היתר ע"י בית הדין הרבני הגדול לביצוע "שיימינג", ממחיש את אחת התופעות הקשות והמכוערות בהליכי גירושין.
מדובר בד"ר גז - דוקטור לפיזיקה, אשר התעלל באשתו במשך כמה שנים, ובגללו היא נאלצה לברוח למקלט לנשים מוכות, ומזה כ- 4 שנים הוא מסרב לתת לה גט.
בצעד נדיר, בית הדין הרבני הגדול החליט לנדותו חברתית, החלטה אשר עוררה מהומה גדולה.
תופעת הסרבנות
על פי רוב, תופעת הסרבנות נובעת מרצון לנקם או מהרצון לגרום לבן הזוג "העגון"- "לקנות" את הגט, תוך ניצול העובדה ההלכתית, כי גט אשר ניתן בעל כורחו של האיש הינו "גט מעושה", שתוצאותיו הן פסלות הגט והותרת האישה "אשת איש", על שלל המשמעויות של הדבר.
בניסיון לפתור סוגיה זו, חוקקה מדינת ישראל חוק שמטרתו להתמודד עם תופעת סרבנות הגט. חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה - 1995 קובע מספר סנקציות חמורות כנגד סרבני גט, כגון: מאסר, הגבלה ביציאה מהארץ, בקבלת/הארכת/החזקת דרכון, הגבלה בקבלה/החזקת רישיון נהיגה, הגבלה במינוי משרה ע"פ דין, הגבלה לעסוק במקצוע המוסדר ע"פ דין, הגבלה לפתוח/להחזיק חשבון בנק ועוד.
יצוין, כי בתי הדין ממעטים להשתמש בחוק זה מחשש ל"גט מעושה", כאמור.
כן יש לציין, כי חוק זה חל רק לאחר שבית הדין הרבני קבע בפסק דין, כי על האיש ליתן גט לאשה. לצורך העניין אין משמעות אם ננקטה בפסק הדין לשון של כפיה, חובה, מצווה, הצעה או לשון אחרת.
החוק חל גם על נשים, אך כדי להפעילו כנגד אשה, יש לקבל את אישור נשיא בית הדין הרבני.
הלכה למעשה, גם כאשר מוכחת עילת גירושין (מדובר במשוכה לא פשוטה במרבית המקרים), בתי הדין הרבניים עושים שימוש בסמכותם להטלת סנקציות רק כמוצא אחרון בהחלט, ובמקרים רבים מפנים את הצדדים לניהול מו"מ, כדי להגיע להסכמה לגירושין. משא ומתן זה, אליו מופנים הצדדים, הינו כר פורה לסחיטה כלכלית מצד בן הזוג הסרבן את בן הזוג החפץ בגט.
המקרה הנדון: ד"ר לפיזיקה סרב לתת גט, ונודה חברתית
בהחלטה אמיצה מחד ומסוכנת מאידך, חייב לאחרונה בית הדין את ד"ר עודד גז ליתן גט לאשתו, ומשזה סרב, קראו הדיינים - בצעד נדיר - להפעיל כנגדו את "הרחקות דרבנו תם", הגוזרות הפעלת לחץ חברתי כבד.
בעבר, לחץ זה התבטא בנידוי חברתי של הסרבן כגון; איסור על עלייתו לתורה, על צירופו למניין, איסור מילת בניו ואיסורים נוספים המופנים כלפי הציבור.
כיום הלחץ החברתי המשמעותי ביותר הינו השימוש ברשת החברתית - כלומר: ביצוע "שיימינג", והכל כדי לשים קץ לסבלה של העגונה, וכדי ש"לא תהיינה בנות ישראל כשבויות חרב".
במקרה הנדון בית הדין הגדול התרשם, כי שימוש בסמכויות החוק, ואף בסמכות הקיצונית של מאסר לא יועיל, ומשכך בחרו הדיינים לעשות שימוש חריג "בהרחקות דרבינו תם"- "שימיינג" בן זמננו. יצוין, כי בשלוש שנים האחרונות לא נעשה שימוש בצעד קיצוני זה השמור לסרבנים בעיתיים במיוחד.
כותבת שורות אלו סבורה, כי המדובר בכלי חד כתער, אשר יש לעשות בו שימוש רק במקרי קיצון ולאחר יישום הוראות החקיקה הנ"ל.
המלצה - הסכם קדם נישואין
ניתן לומר, כי כמדיניות כדאי לזוגות הנישאים לחתום על הסכם קדם נישואין/הסכם מאהבה/הסכם לכבוד הדדי, דבר אשר עשוי להפחית (בעקיפין) את תופעת העגינות באופן ניכר.
הסכם מקובל כזה, מעבר להוראות הכבוד ההדדי האמורות בו, כולל, בין היתר, הוראות בדבר תשלום דמי מזונות גבוהים המגיעים לכדי מחצית מהשכר / 6,000 ₪ לחודש - ע"פ הגבוה מביניהם - על ידי מי שיעכב את הגירושין - במידה שאחד מבני הזוג יחפוץ לשים קץ לתקופת הנישואין, ולאחר שהצדדים פנו למטפל שהגיע למסקנה שייטב לצדדים להיפרד.
הסכם מעין זה (הנתמך ע"י רבני צוהר) מעניק תמריץ לבן הזוג שלא לעכב את הגירושין.
יצוין, כי הסכם זה אינו מקובל על כל הרבנים האורתודוכסים, כיוון שאלה טוענים שהמדובר במזונות עונשיים, הפוגעים ברצון החופשי של בני הזוג, ועל כן הסכם זה פוגע בכשרות הגט.
יודגש, כי "הסכם קדם נישואין" אינו מונע את הגירושין, אלא עשוי למזער נזקים ולהקטין סיכונים/עלויות כלכליות. מדובר בצעד זהיר, מחושב, המקטין עלויות עתידיות ותורם "לשקט נפשי", בייחוד בהתחשב בסטטיסטיקה בנוגע לאחוזי הגירושין בארץ, אשר מצוי במגמת עליית מתמדת.
דרכים נוספות למניעת עגינות
ישנן דרכים נוספות למניעת עגינות כגון:
* תביעת נזיקין כנגד הסרבן
בתי המשפט למשפחה פוסקים בנסיבות מסוימות פיצויים בגין קיומן של עילות נזיקיות המשמשות לתביעת סרבני הגט; רשלנות- חובת הזהירות בין בני זוג, הפרת חובה חקוקה בייחוד זו האמורה בסעיף 287 לחוק העונשין - "הפרת הוראה חוקית"- במקרה בו חוייב בן הזוג ליתן/לקבל גט וסרב לעשות כן, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ועוד.
*הפקדת גט (פתרון שאינו נפוץ בארץ);
*הכרזת הנישואין כבטלים מעיקרם (פתרון הלכתי מורכב).
החשוב מכל הינו שימוש מקסימלי בסמכויותיו של בית הדין מן הקלה אל הכבדה, כאשר הכלל היסודי של "מכים אותו עד שאומר רוצה אני" צריך להוות את הבסיס ההלכתי של הצבת סנקציות לסרבן הגט.
