מטרתו המרכזית של חוק איסור לשון הרע (תשכ"ה-1965) היא להגן על שמו הטוב של האדם, והעובדה שהחוק נחקק לפני למעלה מ-50 שנה מעידה על כך שמאז ומתמיד ייחס המחוקק חשיבות רבה להגנה זו.
מהי לשון הרע?
סעיף 1 לחוק מגדיר למעשה לשון הרע ככל דבר שפרסומו עלול להשפיל, לבזות, לפגוע בעיסוקו, או להפוך אדם לבוז וללעג בשל מעשיו, התנהגותו, תכונות המיוחסות לו, גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.
בעניין זה יש לשים לב לשני דברים עיקריים:
1. החוק מתייחס בעיקרו לאדם הפרטי, אך סעיף 1(3) קובע כי הפגיעה אינה מיוחסת רק לאדם באופן אישי, אלא גם למשרתו, עסקו, משלח ידו או מקצועו. מכאן שהחוק מגן גם על בתי עסק ותאגידים ומאפשר להם לתבוע בגין לשון הרע.
2. השימוש במילה "עלול" מלמד על ההגנה הרחבה שרצה המחוקק לתת, שכן באמצעותה מדגיש המחוקק את העובדה כי עצם הפוטנציאל לפגיעה בשמו הטוב או בעיסוקו של האדם כבר נחשב ללשון הרע, גם אם לא נגרם נזק ממשי.
דרכי הפרסום
החוק מגדיר כאמור לשון הרע ככל פרסום שעלול לפגוע, אך מהי ההגדרה של "פרסום"? בתשובה לשאלה זו מתייחס סעיף 2 לחוק לשני היבטים: אמצעי הפרסום ותפוצתו.
סעיף 2(א) לחוק קובע כי פרסום לשון הרע יכול להיעשות בכל אמצעי: "בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר"
אמצעי הפרסום
סעיף 2(א) לחוק קובע כי פרסום לשון הרע יכול להיעשות בכל אמצעי: "בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר".
גם כאן מלמדת התוספת של "וכל אמצעי אחר" על רצונו של המחוקק להכליל את כל אמצעי הפרסום האפשריים, מתוך הבנה כי העולם מתפתח והמציאות עולה על כל דמיון. להרחבה זו יש משנה תוקף בפרט בעידן האינטרנט, הטלפונים הסלולאריים והרשתות החברתיות, שהגבולות בו מטושטשים, וגם היום יש לא מעט מחלוקות בסוגיה זו.
תפוצת הפרסום
סעיף 2(ב) מסייג ומדגיש, כי פרסום של לשון הרע יכול להיות בכל אמצעי, אך התנאי הוא שהפרסום יגיע (או עשוי להגיע) לכל הפחות לאדם אחר שאינו האדם הנפגע (בין אם הפרסום הגיע רק לצד ג' ובין אם גם לצד ג').
לצורך הדוגמה תכתובת פוגענית פנימית בין הפוגע לנפגע לא מהווה לכשעצמה לשון הרע, אבל אם אדם נוסף ייחשף לתכתובת הזו, או אם האמירות נשלחו לאדם שלישי (שאינו הנפגע), הרי שיש כאן מקרה שמבחינת תנאי הסף עולה בלשון הרע.
אופן ההתבטאות
סעיף 3 הוא סעיף חשוב שקובע כי פרסום לשון הרע אינו מחייב ששמו של הנפגע יצוין בצורה ישירה ומפורשת, והוא יכול להיחשב ככזה גם במקרים שבהם הציבור או אדם שלישי מבינים במי מדובר מתוך הנסיבות או מתוך המשתמע.
סיווג העבירה
סעיף 7 קובע כי פרסום של לשון הרע ייחשב כעוולה אזרחית, אך עם זאת בא סעיף 8 וקובע כי בגין עבירה של לשון הרע ניתן להגיש גם קובלנה פלילית (הליך פלילי בין אנשים פרטיים), שדינה כדין הגשת כתב אישום לכל דבר ועניין.
פיצוי ללא הוכחת נזק
המחוקק מודע לקושי הקיים בהוכחת נזק שנגרם כתוצאה מלשון הרע, ועל כן קבע כי במשפט בשל עוולה אזרחית, ניתן לתבוע פיצוי בסך של עד 50,000 שקלים גם ללא הוכחת נזק ובתוספת הצמדה למדד המחירים לצרכן עשוי סכום הפיצוי להגיע למעלה מ-70,000 ₪ בגין כל פרסום מכפיש.
העונש על פרסום בזדון
• לפי סעיף 7א(ג) - במקרים שבהם הוכיח התובע כי הפרסום נעשה בזדון, רשאי ביהמ"ש לקבוע פיצוי של עד 100,000 שקלים, גם ללא הוכחת נזק.
• סעיף 6 קובע כי במקרים שבהם הוכח שהפרסום נעשה בזדון והגיע לפחות לשני בני אדם זולת הנפגע - העונש יכול להגיע עד שנת מאסר בפועל, אם כי בפועל נפסקים פיצויים משמעותיים, כחלופה מעשית לעונש מאסר.
תיקון הנזק
סעיף 9 קובע, כי בנוסף לפיצוי או לענישה אחרת שקובע ביהמ"ש בגין עבירה של לשון הרע, ניתן לבקש נקיטת צעדים נוספים שימזערו את הנזק שנגרם וישיבו את המצב לקדמותו ככל האפשר. כך למשל: הוצאת צו מניעה שיאסור את הפרסום קודם לפרסומו, החרמת עותקים שמכילים את הפרסום ו/או דרישה לפרסם תיקון או הכחשה של הדברים.
בעניין זה חשוב לשים לב לכך שהחוק אינו מתייחס להתנצלות. הסיבה לכך היא שהמחוקק מעוניין ליצור מצב שבו ההתנצלות תאמר בתום לב ובאופן אותנטי ולא בכפיה, ועל כן לא העניק לביהמ"ש סמכות ברורה לכפות על הצד הפוגע להתנצל או לפרסם התנצלות.
אחריות אמצעי התקשורת
סעיפים 11 ו-12 עוסקים בשאלת האחריות המוטלת על המפיצים ואמצעי התקשורת שבו פורסמה לשון הרע.
על פי סעיף 11 במקרים שבהם פורסמה הלשון הרע באמצעי תקשורת (עיתון, רדיו וטלוויזיה), מוטלת אחריות פלילית ואזרחית הן על המקור (האדם שהביא את הדברים לאמצעי התקשורת) והן על העורך בפועל. האחראי הראשי (המו"ל או בעל התחנה/הערוץ) יישא באחריות אזרחית.
סעיף 12 מרחיב את תחומי האחריות אף יותר וקובע כי גם על בית הדפוס והמפיץ מוטלת אחריות, ובתנאי שידעו או שהיו חייבים לדעת שהפרסום מכיל לשון הרע.
סוגיית האחריות היא סוגיה מורכבת ודינאמית מאוד וישנה פסיקה רבה שמרחיבה את תחומי האחריות הן באשר להגדרה של אמצעי התקשורת והן באשר לתפקידם של האחראים במניעת פרסום כזה.
כך למשל, בחודש ספטמבר האחרון, חייב בימ"ש השלום בחיפה (ת"א 7685-10-16) את מנהל דף הפייסבוק "תושבי מוצקין" לשלם פיצויים בסך כ-20,000 שקלים לחבר הקבוצה מכיוון שהתמהמה במחיקת פוסט פוגעני שפורסם אודות התובע ע"י חבר קבוצה אחר.
בפסה"ד התייחס כב' השופט אבישי רובס לסוגיה זו וכתב: "עיון בפסיקה מלמד על קיומן של שתי גישות, שטרם הוכרעו... לטעמי, במקרים שכאלה מידת השליטה, בטרם הפרסום, היא מינימאלית והטלת האחריות על אתר האינטרנט אינה מובנת מאליה (כמובן שלאחר הפרסום יש לאתר אחריות להסירו במקרה ומדובר בפרסום פוגעני). ואולם, במקרים אחרים, בהם לאתר האינטרנט יש מאפיינים של עיתון ושליטה על הפרסומים שנעשים במסגרתו, כאשר יש לאתר מנהל או עורך שמבצעים סינונים לתכנים המתפרסמים בו, כאשר קיימת יכולת עריכה - במקרים שכאלה דומה אתר האינטרנט במהותו לעיתון, והנטייה להטיל אחריות על האתר, מנהליו ועורכיו במקרים שכאלה צריכה, לטעמי, להיות גבוהה יותר".
לאחרונה ניתן בביהמ"ש המחוזי בת"א פס"ד תקדימי בעניין זה, שקבע כי לייק בפייסבוק לפרסום שהוא בגדר לשון הרע, נחשב כפרסום משני ולא כהפצה ולכן מוגן בחוק
הגנה על חופש הביטוי
בפרק השלישי של החוק מפורטות ההגנות אותן מקנה החוק למפרסמים, ומונה רשימת מקרים שבהם פרסום לא ייחשב כלשון הרע, כשהמטרה היא בעיקרה להגן על הדמוקרטיה ולמנוע פגיעה בחופש הביטוי.
פרסום במסגרת תפקיד ציבורי - סעיף 13 לחוק מקנה חסינות כמעט מוחלטת לדברים שפורסמו ע"י מי שיש לו סמכות שיפוטית (כגון עו"ד בכתב טענות, שופט בפס"ד וכדומה), וכן לפרסום שנעשה במסגרת תפקיד (כגון דו"ח של שוטר תנועה).
פרסום חוזר – בסעיף 19 החוק מקל על פרסום חוזר (שאינו המקור), וקובע כי עצם החזרה על פרסום של משהו שכבר נאמר אין בו בכדי לשון הרע.
לאחרונה ניתן בביהמ"ש המחוזי בת"א פס"ד תקדימי בעניין זה (ע"א 35757-10-16, נידיילי תקשורת בע"מ נגד שאול ואח') שקבע כי לייק בפייסבוק לפרסום שהוא בגדר לשון הרע, נחשב כפרסום משני ולא כהפצה ולכן מוגן בחוק.
שיתוף של פוסט לעומת זאת נחשב בגדר פרסום חדש לעניין זה, שכן בעצם השיתוף חושפים את הדברים לאנשים שלא נחשפו אליהם קודם.
אמת הפרסום – סעיף 14 קובע הגנה נוספת למקרים שבהם מתקיימים שני תנאים מצטברים: האמירות הוכחו כנכונות ושאמיתותן גובתה ע"י ראיות; שיש בדברים האמורים בבחינת עניין לציבור.
תום לב – סעיף 15 מתייחס להגנת "תום לב", שהינה הגנה רחבה מאוד, ומפרט את הסיטואציות שבהן ייחשב הדבר לתום לב ולא יהווה עבירה על לשון הרע:
• אם יש בפרסום הבעת דעה או הבעת עמדה על תפקודו של האדם/הגוף, ובתנאי שהדברים ינוסחו כך שיובן מהם שמדובר בביקורת, או בהבעת דעה עניינית על רקע עניין אישי. כך למשל אם נחתם חוזה בין שני אנשים ואחד מהם לא עמד בתנאי ההסכם, על פניו יכול הצד הנפגע לכתוב ביקורת על כך שאותו אדם לא עמד בהסכם.
• אם מדובר בפרסום שנועד למנוע עוול ונעשה מתוך חובה מוסרית/חברתית. למשל אדם שמצלם ומפיץ תמונה או סרטון של מישהו חשוד שעלול לסכן עוברי אורח (שודד למשל).
• אם אדם מגיש תלונה במשטרה על אדם אחר, התלונה אינה תחשב ללשון הרע, אלא אם יוכח שהתלונה הוגשה מלכתחילה בחוסר תום לב (תלונות שווא הנפוצות מאוד בסכסוכי גירושין; שכנים וכו').
• ביקורת על יצירה ספרותית, אומנותית, מדעית, או על כל יצירה אחרת שאדם פרסם בפומבי מוגנת בחוק ולא תחשב כלשון הרע.
• מטרת הפרסום היתה לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה.
בסעיף 16 קובע החוק, כי בעניין הגנת תום לב, נטל ההוכחה חל על הנתבע והוא זה שיצטרך להוכיח כי הדברים פורסמו בתום לב. בעניין זה מפרט החוק וקובע כי הגנת תום לב לא תהיה תקפה במקרים שבהם:
1. הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו;
2. הדבר שפורסם לא היה אמת ולפני הפרסום לא נקט המפרסם אמצעים סבירים לאימותו;
3. באמצעות הפרסום התכוון המפרסם לפגוע במידה גדולה יותר ממה שנדרש ממנו לצורך הגנה על חופש הדיבור/זכות הציבור לדעת וכו'.
על פי הנתונים הסטטיסטיים, רק בשנת 2017 דיווחו 55 אלף בתי עסק על שיימניג נגדם ברשתות החברתיות - חלקם דיווחו על ירידה בהכנסות כתוצאה מהפרסום וחלק מהם אף נאלצו לסגור את העסק.
לסיכום,
על פי הנתונים הסטטיסטיים, רק בשנת 2017 דיווחו 55 אלף בתי עסק על שיימניג נגדם ברשתות החברתיות - חלקם דיווחו על ירידה בהכנסות כתוצאה מהפרסום וחלק מהם אף נאלצו לסגור את העסק.
מכאן שחוק איסור לשון הרע הוא חוק חשוב שבא להגן על שמו הטוב של האדם ובעל חשיבות עצומה בעיקר בעידן הרשתות החברתיות בהן "היד קלה על ההדק".
עם זאת מכיוון שמדובר בתחום רחב ודינאמי מאוד, שנבחן בביהמ"ש בכל מקרה לגופו ולכן חשוב מאוד להיוועץ בעו"ד המתמחה בתחום לשון הרע באשר לכל שאלה שיש בה ספק לקיום עוולת או עבירת לשון הרע.
הכותב הינו בעליו ומייסדו של משרד עו"ד וגישור המתמחה בדיני לשון הרע, שיימניג וביריונות ברשתות החברתיות והגנת הפרטיות ברשת.
