נהלי קורונה יחודיים לקיבוץ

שלום רב! בהעדר ציון של חיוניות או צורך טיפולי, יש להניח כי השהות על הדשא, הנזכרת בשאלה, הינה להנאה חברתית. במישור זה, מוצע לבחון את העניין לא רק משפטית, אלא גם על-פי כללים חברתיים הנהוגים במסגרת הקיבוץ, אשר חלקם עשוי לחפוף גם לצד המשפטי כמעין "אמנה" בין תושבי-הקבע ביישוב השיתופי-הקיבוצי. בהשוואה לתקנון קואופרטיב-תחבורה, למשל, שחבריו גרים ביישובים שונים, ובאבחנה ממנו: מכיוון שהאגודה השיתופית של הקיבוץ נועדה לא רק לרווחה הכלכלית של חבריה, האם דאגתה למגוריהם ב"שטח מחנה" אחד בתחומה איננה מתפרשת גם כדאגה לשמירת בריאותם ולמניעת סיכוני-בריאות צפויים? האם הסדרת המגורים במסגרתה ( לרבות ב"שיוך דירות" ) איננה משלבת מעורבות של האגודה גם במניעת סיכוני-בריאות בהקשר לשיתוף זה? בהקשר זה ובבחינה שיתופית כאמור - ראוי "להתיישר" לפי הרגישים ביותר להידבקות, כולל קשישים ובעלי רקע המונע חיסון. המדובר בסכנה של נזק בלתי-הפיך ( גם לגבי הכאב והסבל של נפגע שהחלים ), וסיכוני תקופת-הקורונה הינם גם סיכונים של הדבקה, עקב העדר הגנה מוחלטת של 100% לחיסונים, ומשום שציבור יישובי כולל, מטבע הדברים, גם בלתי-מחוסנים או בעלי רגישות מיוחדת. אמנם קיים הבדל מידתי בין הצפיפות וה"חיכוך" החברתי במוסד של "דיור מוגן" לבין אלו שבקיבוץ, אך קשה לשלול במוחלט יסוד להשוואה כלשהי; ואולי די כבר בכך, לפחות מבחינת הרגשת הביטחון החברתי-הבריאותי של תושבי הקיבוץ, החיים יחד ב"משבצת" היישוב. אף מבחינה אישית ומעשית של החבר-המארח: אם חלילה תתגלה המחלה בקרב תושבי הקיבוץ, עלול המארח להיות "חשוד עיקרי" באחריות למקרה, בעיני רוב תושבי הקיבוץ וחבריו. בצד הסיכון הבריאותי שלו-עצמו, עקב האירוח, קיים לו גם הסיכון לנזק "חברתי". מול הרצון הטבעי לאירוח מירבי, גם בתקופה חריגה וזמנית זו, עשויה לעלות סיסמת-העל הכלל-אנושית: "העיקר – הבריאות!". עם כל זאת, ואף מעל לכל - ניתן לדרוש מהנהלת הקיבוץ בחינה מקצועית עדכנית, בהתייעצות עם מומחים ברי-סמכא, כגון ממשרד הבריאות או מ"קופת-החולים" שמבוטחיה גרים בקיבוץ. זאת – לרבות בחינה עדכנית חוזרת עם השתנות הנסיבות, ועם השתנות ההוראות וההנחיות של הגורמים המוסמכים מטעם המדינה, מדי פעם. יש לקוות כי הבעיה תיפתר בקרוב, מיסודה, ולפחות – כי בייעוץ מקצועי-בריאותי יימצא לה פתרון מיידי.