מה קורה שרק צד אחד

מה קורה שרק צד אחד רוצה דיאלוג והצד השני בוחר בהתשה? סיפורי הוא כזה: פרילנסר שעובד בטיפול בלקוחות של חברה. אני עובר הליך של התשה ככלי שאיני לגמרי מבין את מטרתו. אולי כן, המחלקה אינה מתקדמת העלאה אבל יש עשרות לקוחות שחתומים איתם על הסכמים לעוד מספר שנים. המנהל שהוא אחד הבעלים אינו מעוניין לנקוף אצבע רק שיש איומי תביעה. שההנהלה בחרה בדרך התשה. צמצום תנאים לבצוע העבודה שלי. הגבלת שעות וזמנים במשרד, ועוד אמצעי התשה. המטרה לדעתי היא מינימום השקעה ומקסימום רווח כי יש כסף שממשיך להכנס מהלקוחות הקיימיים. שיטת ההתשה בריחה מאחריות, בלי לבוא ולקחת אחריות ולשלם את המחיר גורמת להם לבחור בלהתיש אותי! אני בספק לגבי מטרה מוצהרת. ההתדרדרות החלה דווקא שהתחלתי בהתדינות פתוחה על המצב ורציתי לקדם פתרון אז החלה התשה בעוצמה חזקה יותר! מה שמוזר שזה נראה דפוס אוטמטי של נהול סכסוכים בכוח! בפועל יש להם מה להפסיד ובכל זאת הולכים עם הראש בקיר! כל הזמן יש נגדם תביעות עיסקיות! כי הם חתמו על הסכמי השירות. הבחירה הזו הבנתי אופינית להנהלה כדרך פעולה לאחר שנודע לי כי עשו כך לעוד עובדים. הם חוגגים ולא מוכנים לשלם את מחיר על הבעיות. שאלתי היא באיזה אופן עלי ללפעול כדי להגן על זכויותי הרי הם הולכים על הקצה בכוונה! שלא יהיה ספק מדובר בטיפוסים אנטי סוציאליםשההסכם הוא למראית עין. היסוטרית ההתנהלות ברורה התשה. מאבק משפטי נגדם יתיש יותר! האם יש הגיון בלגרור אותם לפעולה חד צדדית ולגרום להם להתשה עד שיודיעו על אחריותם מול הלקוחות? או יש דרך שיש בה פתרון שובר שוויון במובן של היפוך ההתנהלות מולם? למשל הודעה בכתב? או שזה מבוי סתום? מכתב הודעה נשלח פעם בעבר ועורר התנפלות נגדית. חסרת רסן. ההדברות היא אשליה ונתפסת כחולשה! בפועל זה מוביל להרעה! מה עושים במצב שדרך הגשור כלל לא קיימת אלא ככלי התשה נוסף??