תביעות דייר סרבן - פער בין החוק והמציאות?

קודם כל דברים שאמר עו"ד משה רז-כהן בראיון לכלכליסט ב-2018: "בכל המקרים שראיתי, אם דייר נכה או דיירת קשישה מסרבים לחתום, זה לא יגיע לבית המשפט. רבות מהפעמים הנכים והקשישים ישר מקבלים דירה חדשה לעבור אליה, זה קורה בערך ב־10% מהמקרים. אם גם להצעה הזאת הם מסרבים, היזם פשוט צריך לעבור לפרויקט הבא. יזמים שאני מלווה לא יעזו ללכת להליכים מול דיירים כאלה". נכון שזה מ-2018 ומאז החוק מעודד יותר התחדשות עירונית, אבל בכל זאת, גם ב-2018 היה אפשר להגיש תביעת דייר סרבן נגד עד 20% מהדיירים, כאשר מטבע הדברים בכל פרויקט גדול יש גם קשישים בבניין. פה בא בעצם עו"ד מוביל בתחום ואומר שאפילו אם יש קשיש אחד שהוא מתנגד עקשן לפרויקט הוא והיזמים שהוא מייצג לא יתבעו וינטשו את הפרויקט. עכשיו אני בדקתי בימים האחרונים במאגרים המשפטיים את פסקי הדין בתביעות דייר סרבן בפינוי בינוי וראיתי שני דברים: קודם כל, פסקי דין בתביעות דייר סרבן הם נדירים, מצאתי בערך 10 פסקי דין בסה"כ מאז שנת 2020. והדבר השני הוא שבכולם מספר הנתבעים לא עולה על 2-3, בד"כ זה 1, כלומר דירה אחת. גם אחרי שהחוק תוקן ב-2021 ומאפשר להגיש תביעת דייר סרבן נגד עד 33% מבעלי הדירות בבניין אם הם מסרבים לחתום. מצאתי רק פסק דין אחד שהלך עד הסוף נגד סרבנים והכריח אותם גם לחתום על הסכמי הליווי ולהתפנות מהדירה בפועל בניגוד לרצונם. וכמובן פסק הדין של השופטת אטיאס שאפשר לזוג מבוגר אחד מתחת לגיל 70 במועד ההסכם לעצור פרויקט של 240 דירות במצב נכנס. מן הסתם יש עוד הרבה תביעות שמסתיימות ללא פסק דין. אז על פניו נראה שיש פער גדול בין החוק והמציאות, והמציאות עדיין קרובה לתיאור של עו"ד רז-כהן מ-2018 שבה קשיש או נכה אחד יכול לחסל לבד פרויקט שלם. מה דעתך?