איומים על בת זוג (תלונת אלמ"ב)

עידן שלום רב, ראשית אני אשמח לייעץ לך גם ייעוץ אישי, מאחר ועלי לקבל את כל הפרטים ויחד נגבש את קו ההגנה ואת דרכי הפעולה. שנית, לידיעתך עבירת האיומים: סעיף 192 קובע כי: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים". על אופיה של עבירת האיומים עמד השופט ברק "עבירת האיומים קשה היא - תחומי התפרסותה אינם ברורים. המקרים הקיצוניים אינם מעוררים קושי. מקרי הביניים מעוררים לעתים קרובות בעיות קשות של תיחום הגבול בין אמירה מותרת לבין איום אסור. דומה כי הטעם לכך נעוץ בערכים אשר עליהם באה העבירה להגן. ערכים אלה הם בעיקר השלווה הנפשית, הבטחון וחירות הפעולה של הפרט. מטבע הדברים, שהשלווה הנפשית, הבטחון וחירות הפעולה של פרט אחד עשויים להתנגש עם השלווה הנפשית, הבטחון וחירות הפעולה של פרט שני. נדרש איפוא, איזון בין הערכים המתנגשים. גבולותיו של איזון זה מטבע הדברים אינם מדוייקים, ולדבר השלכה ישירה על חוסר הבהירות באשר לגבולותיו של האיום האסור. כפי שצוין לעיל עיקרה של עבירת האיומים הוא התנהגות שכוונתה להעמיד אדם אחר במצב של פחד, מתח או חרדה. שנית, האיום צריך שיהיה רציני וממשי. לא די באמירה סתומה, אלא יש צורך בדברים ברורים שאינם משתמעים לשתי פנים... על כן, על מנת שתשתכלל עבירת "האיום", על המאיים להעביר מסר למאויים, כי הוא יגרום לו לפגיעה שאינה כדין. מאידך, כאשר המאיים אינו מביע כוונת פגיעה שלא כדין, אלא מעליב ופוגע בכבודה או "מבטיח" לאשתו כי יתרגשו עליה מיני מרעין בישין מידי כח עליון, או כי תבואנה עליו צרות אחרות, שלא מידי "המאיים", או מי מטעמו, והכל לא בנימת דיבור מאיימת, הרי אין לראות בכך משום איום, אלא לכל היותר משום קללה, ביוש והשמצה. ולכן טעתה החוקרת כאשר אמרה לך שהקללה היא איום. ראוי שתזכור שסיווגו של ביטוי כ"איום" מטבעו מגביל את חופש הביטוי של האדם ("המאיים"). הוא מוציא את הביטוי אל מחוץ לתחום הביטוי המוגן והופך את האדם שביטא אותו לעבריין. בכך נפגע חופש הביטוי הנתון לכל אדם, וככל שיינתן פירוש רחב יותר למושג האיום כך תתעצמנה המגבלות על חופש הביטוי... מקווה שסייעתי בהצלחה ובתקווה שהתיק יסגר עו"ד יאיר רגב