החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), התשע"ה-2014 נכנס לתוקפו לאחרונה, לצד התקנות מכוחו (התקנות להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה (הוראות שעה), התשע"ו-2016).
חקיקתו וכניסתו של החוק לתוקף לוו בחוסר ודאות ובמחלוקת לגבי נחיצותו ועל השלכותיו הצפויות על צרכניו. ציבור עורכי הדין העוסקים בדיני משפחה הוצג בשיח הציבורי כמקשה אחת וכגורם שמתנגד לחוק ההסדר משום הצמצום הצפוי לכאורה בהליכים משפטיים באופן שיביא לירידת קרנם ולפגיעה בפרנסתם.
נדמה, כי טענות אלה נסתרו עם קבלת ועדת החוקה חוק ומשפט את נוסח התקנות שנערך לאחר קבלת הערותיה של לשכת עורכי הדין, שלא היה בהן משום גחמה; נוסח שהקהה במעט מהפינות המחודדות שבנוסח הקודם, וחיזק את ההגנה לה זוכים המתדיינים על זכויותיהם. אף על פי כן, נותרו על כנם קשיים ומכשלות שאינם מתיישבים עם ההגנה הנחוצה על זכויות המתדיינים להליך הוגן, ועם הזהירות המתבקשת לשם הגנה על האינטרסים של בעלי הדין. התפיסה לפיה משמעות ההסדר החדש היא פיחות במעמדו וביכולותיו של עורך הדין, היא אפוא שגויה ומטעה. להלן נעמוד על הכשלים העיקריים שהחוק מציב בדרכם של ציבור המתדיינים.
עקרונות החוק מכירים בחשיבות ההתייעצות עם עורך-דין
החוק מעיד על עצמו, כי נועד "לצמצם את הצורך בקיום התדיינות משפטית". לשם כך מתווה החוק הליך מחייב של הגשת בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הדתי, בעקבותיה יזומנו הצדדים לארבע פגישות מהו"ת (מידע, היכרות ותיאום) שתתקיימנה ביחידת הסיוע במהלך 45 ימים (נטו). במשך תקופה זו, המכונה תקופת עיכוב ההליכים, מנוע כל אחד מהצדדים להגיש תובענות, בכל עניין ובכל ערכאה. בתום התקופה יכולים הצדדים להסכים להאריך את תקופת עיכוב ההליכים ולנהל משא ומתן באמצעות גישור או כלי אלטרנטיבי אחר, או לחילופין רשאי מגיש הבקשה לפנות להגשת תביעות.
פגישות המהו"ת לא נועדו כעקרון לשם קיום משא ומתן לקראת הסכם סופי. יחד עם זאת, יחידת הסיוע יכולה להחליט להקדיש את המפגשים לסיוע בישוב הסכסוך המשפטי, או לחתור ל"הסדרים זמניים" לתקופת עיכוב ההליכים. לפי התקנות, השינוי באופי הפגישות וה"מעבר" למשא ומתן לקראת הסכם או הסדרים זמניים, לא יעשה בטרם תינתן לצדדים האפשרות להתייעץ עם עורך-דין.
החוק מעיד על עצמו, כי נועד "לצמצם את הצורך בקיום התדיינות משפטית". לשם כך מתווה החוק הליך מחייב של הגשת בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הדתי, בעקבותיה יזומנו הצדדים לארבע פגישות מהו"ת (מידע, היכרות ותיאום) שתתקיימנה ביחידת הסיוע במהלך 45 ימים (נטו). במשך תקופה זו, המכונה תקופת עיכוב ההליכים, מנוע כל אחד מהצדדים להגיש תובענות, בכל עניין ובכל ערכאה
הגבול המטושטש שבין הפרטי לבין המשפטי
עינינו הרואות, כי החוק אימץ את הגישה לפיה מחד גיסא, תכלית המפגשים היא "מתן מידע" ולא פתרון הסכסוך. מאידך גיסא, מהות המפגשים יכולה להשתנות באחת, בהחלטה של יחידת הסיוע. או-אז אמור להתפנות ליד שולחן המשא ומתן מקום לעורכי הדין של הצדדים. הנה כי כן, לשון החוק והתקנות הניחו קו מטושטש בין מתן מידע לבין ניסיון לפתרון הסכסוך וספק רב אם בעל הדין המצוי ידע להבחין בו.
יש לומר את האמת, כי השאלה האם נושא הוא טיפולי-פרקטי או שמא משפטי - היא שאלה משפטית; ומוטב שבעל דין יזכה לייעוץ משפטי מתוך מודעות לאופי הפגישה בה הוא נוכח. אמירות הנאמרות ביחידת הסיוע לכאורה חסויות מפני בית המשפט אך בהחלט אינן חסויות מפני הצד השני, וחשיפת הקלפים גם בשיחת חולין מובהקת, היא בעלת משמעויות משפטיות מרחיקות לכת. שהרי גם אם אחד הצדדים מעוניין להתמסר להליך גישורי, אין זה מחויב המציאות כי גם הצד האחר יהא מעוניין בכך.
סעדים זמניים - הברחת נכסים לעומת הכבדה כלכלית, והצורך במזונות
קושי נוסף ומיידי הוא ניסיון להברחת נכסים בתקופת הקפאת ההליכים, ולהבדיל, הזקקות האֵם והילדים למזונות בנסיבות בהן הם תלויים באב. החוק והתקנות בקשו להתמודד עם הסוגיה באמצעות הקמת שני סוגים של סעדים זמניים; סעדים שנועדו לשמור על המצב הקיים (עיכוב יציאה מהארץ ועיקול לתקופת עיכוב ההליכים), וסעדים דחופים (לרבות מזונות ילדים). נדמה כי "העתקת" הסעדים הזמניים אל המתווה החדש אינה נקייה מקשיים.
סעדים לעיקול זמני או לעיכוב יציאה בתיקי משפחה אינם דורשים רף הוכחה גבוה מלכתחילה, ולפי התקנות הוּנמך הרף עוד יותר, ומתמצה במילוי בקשה "בצורה קצרה ותמציתית" על גבי טופס ייעודי המצוי בתוספת לתקנות. אין צורך לכאורה בהצגת חשש להברחה או להכבדה על קיום פסק הדין. כלל לא ברור לפי לשון התקנות האם ישנה חובה לצרף לבקשה התחייבות לפי דין. נדמה, כי המתווה סובל אפוא מקלות דעת בהשתת עיקולים ו/או עיכוב יציאה מן הארץ על בעל דין, אשר מחויב לשבת לשולחן המו"מ עם אותו צד מבקש הסעד. ספק אם ציבור המתדיינים מודע לחשיפת היתר לסעדים זמניים אלה, במסגרת הליך המוצג כבלתי משפטי במהותו.
ההוראות לעניין סעדים דחופים כגון מזונות זמניים או הבטחת קשר עם קטין, מקימות אף הן קושי כפול. ראשית, מנוסח התקנות הנוכחי לא ברור האם מזונות אשה - להבדיל ממזונות קטינים - הוכרו כסעד דחוף. נסיבות בהן אשה התלויה בבעלה למחייתה אינה יכול לעתור לפסיקת מזונותיה במהלך תקופת הקפאת ההליכים, אינן מתיישבות עם התנאים לקיום משא ומתן הוגן. יתירה מכך, התקנות מתנות מתן סעדים דחופים למזונות או לקיום קשר אך "במקרים חריגים" בהם המתנה לפגישת המהו"ת הראשונה "תגרום נזק של ממש לצדדים או לילדיהם". קשה להעריך מראש כיצד ניסוח מחמיר זה יפורש על ידי הערכאות. נדרשת, אפוא, מודעות מצד ציבור המתדיינים כי הם עלולים לנהל משא ומתן כשיד אחת קשורה מאחורי גבם.
מרוץ הסמכויות - גישת ההסדר להסמכות העניינית
מרוץ הסמכויות בין בית המשפט לענייני משפחה ובין בית הדין הרבני לא נעלם מן העולם. אין חולק כי מדובר בסוגיה סבוכה, ונדמה כי החוק והתקנות הופכים אותה לסבוכה עוד יותר. על המתדיינים להקפיד שבעתיים שלא להיקלע לשאננות, ומתבקש מאליו ייעוץ משפט הולם בהקשר זה.
סעיף 3(א) לחוק מזמין את ציבור המתדיינים לפנות בבקשה ליישוב סכסוך לערכאה לפי בחירתם, וקובע כי: "הבקשה לא תכלול טענות או עובדות בקשר לסכסוך או בקשר לסמכות השיפוט של הערכאה השיפוטית". בתום פגישות המהו"ת אותו צד שהגיש את הבקשה רשאי להגיש תביעה "לכל ערכאה שיפוטית שלה סמכות לדון בעניין לפי דין" - ובמילים אחרות, מוזמן לכאורה לבחור ראשון, באיזו ערכאה יהיה מעוניין להתדיין.
ועוד; לשון החוק מזמינה פיצול בין הערכאות תוך הבטחה שכל ערכאה תשמח לדון בסכסוך בזרועות פתוחות. אלא שלפיצול הסכסוך בין שתי ערכאות יכולה להיות משמעות מרחיקת לכת, והחוק אינו עומד דיו על הצורך לקבל ייעוץ משפטי בשאלת הסמכות. אין הלימה בין הניוּד שהחוק מאפשר בין הערכאות, לבין המשמעות מרחיקת הלכת של הדברים. למותר לציין, כי גם הערכאות עצמן מבכרות הימנעות מפיצול הסכסוך, וספק אם המרצת בעלי הדין לפצל את הדיון תזכה לשיתוף פעולה מצד הערכאות.
עוד מתעלם החוק כליל מהצורך להלום את הסדר בחירת הערכאה עם חובת תום הלב. החוק מתיר לבעל דין להגיש את בקשתו ליישוב סכסוך בערכאה אחת, ועם מיצוי הליך המהו"ת להגיש תביעה בערכאה האחרת. בהקשר זה עלולה לעלות שאלת תום ליבו היכן שתימצא מחלוקת לעניין הסמכות העניינית.
בעלי התפקידים ביחידת הסיוע
בעלי התפקידים ביחידת הסיוע אמורים להוות מארג מקצועי שיתן מענה לכל פניו של הסכסוך: עובדים סוציאליים, מטפלים משפחתיים, פסיכולוגים, מגשרים ועורכי דין. כולם עובדי יחידת הסיוע ובעלי ניסיון והכרות מצוינת עם הסביבה המשפטית בה הם פועלים.
גם אם נתייחס לתפקידם המצומצם של בעלי התפקידים להנגיש "מידע" לבעלי הדין, החוק אינו מצפה מבעלי התפקידים להיכנס לעובי הקורה, ולא זו תכלית המפגשים. אלא, שהדין הוא לעיתים "עבה" עד מאוד, עשוי רבדים-רבדים של נסיבות, משקל ונטלי הוכחה. הכרחי אם כן, לקבל את המידע מעורך דין האמון על אינטרס שולחו; מידע רלוונטי ואפילו קריטי שנועד לאזניו ועבורו, ולא לאחר.
ההפניה למגשרים חיצוניים בשכר
החוק החדש הוצג לעיתים כחוק "גישור חינם", אך המושג גובל בהטעיה, על שני חלקיו. כאמור לעיל, הפגישות ביחידת הסיוע יועדו להיות פגישות מהו"ת, לשם קבלת מידע והכְוונה ולא לשם פתרון הסכסוך. בתום פגישות המהו"ת, צדדים המעוניינים בהמשך הגישור, יופנו למגשרים חיצוניים, אשר גובים שכר על עבודתם. רק "במקרים מיוחדים" יחידת הסיוע רשאית להמליץ לצדדים לסייע להם להגיע להסכם "בעצמה".
זהות המגשרים החיצוניים והכשרתם
לפי התקנות, יחידת הסיוע תמליץ לצדדים שבחרו בדרך הגישור, על מגשר חיצוני לבחירתם מתוך רשימת המגשרים. יאמר כבר כעת, כי חרף כניסת החוק לתוקף, הרשימה אינה קיימת. לפיכך נקבע בתקנות, כי עד שתיערך הרשימה, "יופנו הצדדים לרשימת מגשרים זמנית שתפורסם באתר האינטרנט של משרד הרווחה".
מצב דברים זה מטיל על ציבור המתדיינים אחריות להשגיח ולוודא בעצמם, כי המגשר/ת אליו הופנו אכן ראוי, כשיר ומוכשר דיו כדי להפקיד בידיו הליך כל כך רגיש, נזיל ונפיץ שעלול לחרוץ גורלות, ובמקרה הרע, לגרום נזק.
אם כן, תהא זו טעות להאמין כי ההסדר החדש ייתר את הצורך בייעוץ משפטי. חרף הרצון הטוב שבבסיס החוק, הליך ישוב סכסוך הוא הליך משפטי, יחידת הסיוע היא זירה משפטית ולמתרחש בה עלולות להיות השלכות משפטיות.
על כן, מומלץ לפנות לייעוץ משפטי, ככל שניתן טרם הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, ומקל וחומר כי יש לשאוף לייעוץ ולווי משפטי במסגרת פגישות המהו"ת. המלצה זו תקיפה עשרות מונים בשלב בגישור החיצוני, לקראת גיבוש הסכמות שתמצאנה את מקומן בהסכם גירושין.
