עו"ד לינוי אולניק. "האתגר הגדול הוא הפער בין הטראומה לביורוקרטיה". צילום מעיין שמוחי
דו"ח חדש של מרכז המחקר והמידע של הכנסת עוסק בשורדי מסיבת הנובה ומספר את הסיפור כולו. הדו"ח כולל נתונים יבשים על מי שהשתתפו במסיבה והצליחו לצאת בחיים מהטבח הנורא של השבעה באוקטובר בדרך להכרה כנפגעי איבה מול המשרד לביטוח לאומי.
3,710 שורדי המסיבה הוכרו כנפגעי פעולות איבה, 66% גברים ו-76% צעירים בגילאי 18-24. כמחיצתם עברו ועדה רפואית והוכרה להם נכות, ובקשתם של כ-10% נוספים נמצאת בטיפול.
על פי הדו"ח, ובהסתמך על נתוני משרד הרווחה, מאז פרוץ המלחמה פנו 1,875 שורדי מסיבות (כמחצית משורדי המסיבה) למרכזי החוסן לקבלת סיוע נפשי, 1,283 מהם מטופלים באופן קבוע. על פי המידע שבידי משרד הבריאות, בעקבות המקרה נרשם מקרה אחד של התאבדות (בת 22) ודווחו שלושה נסיונות התאבדות של נשים ששרדו את המסיבות, נשים שהגיעו לחדרי המיון עד אוגוסט 2024.
אלה הם הנתונים יבשים המתייחסים כאמור רק למי ששרדו את מסיבת הנובה, אך אלה מספרים את הטראומה שלנו, של המדינה כולה בכמה פסקאות קצרות. במהלך השנה החולפת התבטאו לא פעם נפגעי האיבה של מלחמת חרבות ברזל, מי שנפגעו במהלך השבעה באוקטובר ומי שנפגעו גם בחודשי הלחימה שטרם הסתיימו, על האתגרים שמזמנת המדינה עבור מי שמבקש לקבל הכרה כנפגע. חלקם אף תיארו את ההתנהלות מול המוסד לביטוח לאומי ומול הרשויות האחרות כ"מלחמה" של ממש.
לדברי עו"ד לינוי אולניק, מומחית למיצוי זכויות רפואיות ומי שמלווה נפגעים כבר שנים רבות בדרכם להכרה ולפיצוי, אירועי השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל יצרו "טראומה קולקטיבית". "אני רואה את זה בכל מקום", היא אומרת, "אצל הלקוחות במשרד וגם אצל זרים וקרובים בבית וברחוב".
הדרך להכרה
הדרך להכרה כנפגע פעולות איבה מתחילה בהגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי. התביעה צריכה לכלול תיעוד מלא של האירוע והפגיעה, כולל דו"חות משטרה, תיעוד רפואי מבתי החולים או מרפאות, וכל מסמך רלוונטי אחר המעיד על הנסיבות והפגיעה.
לאחר הגשת התביעה, היא נבחנת על ידי הרשות המאשרת במשרד הביטחון, שקובעת האם מדובר בפגיעה כתוצאה מאירוע איבה. במקביל, מועבר התיק לבחינה רפואית במוסד לביטוח לאומי. הנפגע מוזמן לוועדה רפואית, שתפקידה לקבוע את אחוזי הנכות, הן הזמניים והן הקבועים.
הוועדה הרפואית מורכבת מרופאים מומחים בתחומים הרלוונטיים לפגיעה. במקרה של פגיעה נפשית למשל, תכלול הוועדה פסיכיאטר. הנפגע נדרש להציג בפני הוועדה את כל המסמכים הרפואיים המעידים על מצבו ולעבור בדיקות בהתאם לצורך.
"שלב הוועדות הרפואיות הוא בהחלט מורכב, זה הלב של התהליך", מסבירה עו"ד אולניק. "הוועדה קובעת את אחוזי הנכות, שעל פיהם נקבעים התגמולים וההטבות. אבל תארו לעצמכם, אדם שחווה טראומה צריך לשבת מול ועדה של אנשים זרים ולספר שוב ושוב את הסיפור הכי קשה בחייו. לפעמים צריך להיבדק פיזית, להציג תיעוד נפשי, לחשוף את הפצעים הכי עמוקים ואפילו כמה פעמים".
אחוזי הנכות שנקבעים על ידי הוועדה הרפואית קובעים את היקף התגמולים וההטבות להם זכאי הנפגע. תגמול חודשי משולם למי שנקבעה לו נכות של 20% ומעלה, או 10% במקרים מיוחדים. גובה התגמול נקבע לפי דרגת הנכות ומצבו המשפחתי של הנפגע.
במקרה של אי הסכמה עם החלטות הוועדה הרפואית, ניתן להגיש ערר לוועדה רפואית לעררים תוך 45 יום מקבלת ההחלטה. על החלטת ועדת העררים ניתן לערער לבית הדין האזורי לעבודה, אך רק בשאלות משפטיות.
במקביל להליך הרפואי, נבחנות גם זכויות נוספות כמו שיקום מקצועי, סיוע בדיור, הטבות מס, מענקים מיוחדים וטיפולים רפואיים. כל אחת מההטבות הללו דורשת הגשת בקשה נפרדת והוכחת זכאות.
"אחרי ההכרה הראשונית והוועדות הרפואיות", מסבירה עו"ד אולניק, "מתחיל תהליך של מיצוי זכויות. יש טפסים למלא עבור כל הטבה - טיפולים רפואיים, תרופות, ציוד רפואי, שיקום מקצועי, הטבות מס. לפעמים צריך להיאבק על כל זכות, להגיש ערעורים, להופיע בפני ועדות נוספות".
מהו האתגר הכי משמעותי שעומד בפני הנפגעים?
עו"ד אולניק: "האתגר הכי גדול הוא הפער בין הטראומה לביורוקרטיה. תחשבו על זה - אדם שחווה את הבלתי יתואר, שנפגע קשה בין אם בגופו ובין אם בנפשו, צריך פתאום להתמודד עם טפסים, להופיע בפני ועדות, להסביר שוב ושוב מה קרה לו. זה כמעט בלתי אפשרי. אני רואה את זה כל יום. מגיעה אלי צעירה שניצלה מהנובה והיא צריכה לשבת מול ועדה ולספר איך זה קרה, איך היא ניצלה ואיך חבריה לא. היא צריכה להוכיח את מידת הפגיעה הנפשית שלו. זה לא אנושי כמעט".
לדבריה, זו בדיוק הסיבה שחשוב כל כך שיהיה מי שילווה את הנפגעים בתהליך. "אנחנו לוקחים על עצמנו את העול הביורוקרטי", היא מסבירה. "אנחנו אלה שמדברים בשפה המשפטית-רפואית שהמערכת מבינה, שמתמודדים עם הפקידים והוועדות. המשפחות צריכות להתרכז בדבר אחד בלבד - בהחלמה שלהן".
לדבריה, "יש עוד אתגר משמעותי והוא הזמן. הרבה פעמים אנשים לא מודעים לכך שיש מגבלת זמן להגשת תביעות מסוימות, או שהם חושבים שעדיף לחכות שהמצב יתייצב. אבל דווקא בשלבים הראשונים חשוב להתחיל בתהליך כי אז קל יותר לאסוף את כל המסמכים והראיות הנדרשות.
"מה שהכי קשה," היא מוסיפה, "זה שבסוף, כל התהליך הזה הוא תזכורת מתמדת לטראומה. כל טופס, כל ועדה, כל דיון מחזירים את האנשים לאותו רגע נורא. לכן, אנחנו משתדלים לא רק לטפל בצד המשפטי אלא גם להיות שם בשבילם רגשית, להקשיב, לתמוך ולהזכיר להם שהם לא לבד במסע הזה".
עו"ד אולניק לא רק מבינה את המערכת - היא חיה אותה. "בכל תיק שאני מטפלת אני רואה את המשפחה שמאחוריו", היא מעידה. "זה לא סתם עוד תיק משפטי בשבילי. כשאני רואה אמא שאיבדה את הבן שלה, או ילד שנפצע באירוע טרור, אני לא יכולה שלא לחשוב על המשפחה שלי, עלי ועל הילדים שלי.
"אנחנו חיים ונושמים זכויות רפואיות וזו שליחות עבורי ועבור צוות המשרד", אומרת עו"ד אולניק. "כל מי שנכנס למשרד שלנו הופך לחלק מהמשפחה המורחבת שלנו. זה לא סתם סלוגן - אנחנו באמת מלווים אותם בדרך הארוכה והמורכבת הזו, מחזיקים להם את היד כשקשה, נלחמים בשבילם מול המערכת".
עו"ד אולניק מספרת בפתיחות לב: "לפעמים אני מרגישה שהתפקיד שלי הוא להיות לא רק עורכת דין אלא גם כתף תומכת, אוזן קשבת. אני מכירה את המערכת מבפנים, הייתי שם כנכת צהל בעצמי, אני יודעת איך היא עובדת, ויותר מהכל - יודעת כמה חשוב שיהיה מישהו שילווה אותך בדרך הזו. כי בסוף, מעבר לכל הביורוקרטיה והטפסים, מדובר באנשים שעברו את הבלתי יתואר, ואנחנו פה בשבילם - לא רק כעורכי דין אלא כבני אדם".
בחזרה לחיים
"הצעד הראשון הוא תמיד הקשה ביותר", מסבירה עו"ד אולניק. "נפגע שחווה אירוע טרור צריך קודם כל להגיש תביעה להכרה כנפגע פעולות איבה בביטוח הלאומי. נשמע פשוט, אבל כאן מתחיל מסע ביורוקרטי מורכב. צריך לאסוף מסמכים רפואיים, דו"חות משטרה, תיעוד מבתי החולים - וכל זה בזמן שאתה עדיין מתמודד עם הטראומה עצמה".
בסופו של דבר, כך לפי עו"ד אולניק, הקושי הגדול ביותר הוא שכל המערכת בנויה בצורה שמניחה שהנפגע במצב שהוא יכול להתמודד איתה,, שהוא יכול לזכור מועדים, לאסוף מסמכים, להתייצב לוועדות. "אבל", היא מבהירה, "המציאות היא שרוב האנשים במצב כזה בקושי מסוגלים לתפקד. הם זקוקים למישהו שיוביל אותם בדרך, שיכיר את השפה של המערכת, שיילחם את המלחמות שלהם.
"לכן", מסכמת עו"ד אולניק, "אני תמיד אומרת - אל תעשו את זה לבד. יש אנשי מקצוע שיכולים ללוות אתכם, להיות הקול שלכם מול המערכת. בסוף, המטרה היא שתוכלו להתרכז במה שחשוב באמת - בהחלמה שלכם, בשיקום, בחזרה לחיים".
