הפסיקה החדשה של העליון בנושא השוויון במזונות - האמנם מהפכנית?

לאחרונה ניתן פסק דין היסטורי בביהמ"ש העליון (בע"ם 919/15 ו-בע"ם 1709/15), אשר דן בנושא חובת תשלום מזונות קטינים בין הגילאים 6-15 במצב של משמורת משותפת ושוויונית בין הורים שמרוויחים משכורת זהה, ועסק בשאלה מהי חובתם של ההורים במזונות הקטינים בהסדר זה.

הדיון בעניין והקביעה של ביהמ"ש העליון לא ניתנו בעלמא, אלא לאור הפרקטיקה והעובדה שכבר ידועה, כי לאחרונה השתנו הרוחות בביהמ"ש לענייני משפחה, המושפע כמובן מסדר היום הציבורי, הערכים והעקרונות שמשתנים מפעם לפעם. לא אחת כבר נשמעו זעקות של בתי המשפט לענייני משפחה בכל הנוגע לנטל בתשלום במזונות בהסדר של משמורת משותפת, וגורמים שונים אף פנו למחוקק וביקשו להסדיר עניינים אלו בחקיקה. 

נכון להיום, עדיין לא נעשה דבר מבחינת תיקון החקיקה, והדין הוא עדיין בהתאם לחוק דיני משפחה (מזונות), שאינו מתייחס לנושא או מסדיר את ענייני תשלום המזונות במשמרת משותפת ומבחין בין הורים יהודים ואלה שאינם יהודים.

המציאות לעומת זאת, מכתיבה דברים אחרים, ומעת לעת יוצאת פסיקה של בית משפט עליון או מחוזי, המנחה את בתי המשפט הנמוכים ממנו כיצד יש לפסוק בהסדר של משמורת משותפת, ואיך לקבוע כיצד יחולקו תשלומי המזונות בין ההורים ומה יהיו הסכומים. 

פסק הדין החדש של העליון הוא בגדר הלכה פוזיטיבית חדשה, אשר מהווה מהפך ביחס להלכות קודמות תוך כדי חידוד הצורך, חזרה על הזעקה, ופניה מפורשת אל המחוקק להסדיר את הנושא המזונות בצורה פורמלית באמצעות שינוי חקיקה

פסק הדין החדש  - האמנם חידוש?

פסק הדין האחרון של ביהמ"ש העליון שונה בהכרח מפסיקה קודמת שלו, וכמובן ניתן להבין מצוקת הציבור הרחב לנוכח היעדר חקיקה מסודרת בעניין המזונות. בפסיקתו הנ"ל קבע ביהמ"ש העליון הלכה חדשה שמשנה את סדר היום, ברם אינה מכריעה כלל בשאלה מהם הסכומים שעל האב ו/או האם לשלם, או האם בכלל האב חייב לשלם או שעליו לקבל פטור מוחלט מתשלום מזונות ילדיו באופן אוטומטי ברגע שמקבל משמורת משותפת.

מכאן, שפסק הדין החדש של העליון הוא בגדר הלכה פוזיטיבית חדשה, אשר מהווה מהפך ביחס להלכות קודמות תוך כדי חידוד הצורך, חזרה על הזעקה, ופניה מפורשת אל המחוקק להסדיר את הנושא המזונות בצורה פורמלית באמצעות שינוי חקיקה, תוך ניסיון להקל בינתיים על בתי המשפט בערכאות הנמוכות, וכדי להתגבר על חוסר וודאות חקיקתית עד אשר חקיקה תוסדר אם בכלל,  ולהעניק לאלה האחרונים כלי עזר או עקרונות מנחים (אומדנות) שבעזרתם יוכלו לקבוע מה יהיו סכומי מזונות הקטינים שיחויב בהם כל אחד מהצדדים, אם בכלל, בהסדר של משמורת משותפת.

בפסיקה זו, העליון הנחה למעשה את בתי המשפט באמצעות עקרונות מנחים - סוג של כלי עזר מסוימים שבהם יוכלו להיעזר שופטי בתי המשפט דלמטה כאשר יידרשו להכריע בסוגיות השונות והמשתנות, תוך שיצטרכו לנתח את הנסיבות בכל מקרה, על פי עקרונות מנחים אלו. לכן, לא ניתן לומר שישנה פריצת דרך בנושא, או שזהו סוף דבר שנחתם על ידי ביהמ"ש העליון, אלא מדובר בפסיקה שחזרה על עצמה שוב ושוב, רק שהפעם על ידי בית משפט עליון. 

הפסיקה מתייחסת לשקלול של נתונים שונים ומשתנים כגון: גובה ההשתכרות של ההורים, גיל הילדים, הוצאות משותפות כגון הוצאות חינוך והוצאות מדור ואחזקתו

העקרונות המנחים של ביהמ"ש העליון

העקרונות המנחים שניתנו בפסיקתו של ביהמ"ש העליון אינם חד משמעיים וניתנים לפרשנויות שונות. לא בכדי קראו להם עקרונות מנחים, והם דומים יותר לאומדן מאשר לכלל ברזל שמכריע איך בדיוק יש לחשב את גובה המזונות - לא ניתן להסיק מהם האם המצב הקיים הוא בגדר עוולה כלשהי, אין בהם נוסחה מדויקת לחישוב גובה המזונות וקיים חשש שמא יישום אותם עקרונות יתפרש בצורה אחרת בכל אחד מבתי המשפט דלמטה.

כך למשל, הפסיקה מתייחסת לשקלול של נתונים שונים ומשתנים כגון: גובה ההשתכרות של ההורים, גיל הילדים, הוצאות משותפות כגון הוצאות חינוך והוצאות מדור ואחזקתו (שלגביהם עדיין יש חוסר וודאות האם הצד השני צריך או לא להשתתף), האם קיים סכסוך בין ההורים וכו'.

לכאורה, החוק יוצר אפליה בין אבות יהודים ללא יהודים, גם אם שניהם אזרחי המדינה: הגבר היהודי מופלה כי עליו לשלם יותר מהגבר הלא יהודי, ומצד שני החוק החל על האב הלא יהודי עלול לגרום לפגיעה בקטין ולהפלות בין קטין יהודי ולא יהודי, שיקבל סכום מזונות קטן יותר

גובה המשכורות של הצדדים

אחד העקרונות המנחים הבולטים בפסיקה הוא התייחסות לגובה ההשתכרות של כל אחד מהצדדים, כאשר תנאי הכרחי הוא כי המשכורות של שני ההורים הינן זהות, אולם גם כאן ישנו הבדל בחיוב מזונות של הורים ששניהם יהודים ובין חיוב מזונות של הורים שאינם יהודים, או שרק אחד מהם יהודי. 

במצב הנוכחי בחקיקה של היום, במקרים בהם ההורים אינם יהודים (או מעורבים), דינם בהסדר של משמורת רגילה (לא משותפת) נקבע בהתאם ליחס בין ההכנסות של הצדדים, כאשר גם במידה שגובה ההכנסות שווה, עדיין יחויב האב לשלם מזונות, אך הם יהיו נמוכים יותר. כאשר המשמרות משותפת וגובה ההכנסה שווה, ייתכן כי ביהמ"ש לא יחייב כלל את האב בתשלום מזונות.

אך דין זה אינו זהה לדין במקרה ששני ההורים יהודים - אז, ללא קשר לגובה השכר של ההורים, עדיין יחויב האב בתשלום מזונות מכוח הדין האישי (דין עברי), הקובע כי כך או אחרת עד גיל 6 יש לאב חובה אבסולוטית לתשלום מזונות, מגיל 6-15 הוא מחויב בתשלום של הצרכים ההכרחיים של הקטינים, והחל מגיל 15 עד גיל 18 יחויב האב בתשלום מזונות הקטינים מכוח דין צדקה, בדומה למה שבית המשפט העליון קבע בפסק דינו ההיסטורי בכל הנוגע לחיובו של האב במזונות הקטינים בין גילאים 6-15 במשמורת משותפת לגבי כל הזוגות שלהם יש הכנסה זהה בלי הבדל בדתם. 

לכאורה, החוק יוצר אפליה בין אבות יהודים ללא יהודים, גם אם שניהם אזרחי המדינה: הגבר היהודי מופלה כי עליו לשלם יותר מהגבר הלא יהודי, ומצד שני החוק החל על האב הלא יהודי עלול לגרום לפגיעה בקטין ולהפלות בין קטין יהודי ולא יהודי, שיקבל סכום מזונות קטן יותר.

ביהמ"ש העליון לא בטל בפסיקתו את החוק הקיים, אלא חזר על עמדתו כי החוק הקיים אינו שוויוני ומפלה, ולא נותרה לו כל בררה אלא להפעיל את סמכויותיו על פי חוק יסוד השפיטה תוך הפעלת אקטיביזם שיפוטי ולחתור תחת מטריה מאוד עדינה של שמירה על עקרון הפרדת הרשויות. כבית המשפט העליון, למעשה, מוריד כובע של רשות מחוקקת, חובש כובע של רשות מכוננת ומקבל על עצמו סמכויות של הכנסת וממשלה.

על פי אורח החיים העכשווי בישראל, גוברת המודעות לכך שהילדים שייכים באופן שווה לשני ההורים ושאין להורה אחד עדיפות על פני האחר, מה שעולה בקנה אחד עם עקרון טובת הילד

טובת הילד

מעל לכל השיקולים והעקרונות, עומד עקרון טובת הילד.

בתשובה לשאלה מדוע התחילו בתי המשפט לעסוק בשאלות ערכיות כל כך, ניתן לומר כי המציאות השתנתה, וכי הדעה כי האם היא זו שצריכה להיות המשמורנית הבלעדית והאב הוא רק משמורן תורן שיכול להגיע ולראות את הילד בהסדרי שהות זמניים ובשעות וימים מסוימים כבר אינה קיימת היום, וזאת ככל הנראה עקב צמצום והקטנת ההבחנה המגדרית בין גבר לאשה.

על פי אורח החיים העכשווי בישראל, גוברת המודעות לכך שהילדים שייכים באופן שווה לשני ההורים ושאין להורה אחד עדיפות על פני האחר, מה שעולה בקנה אחד עם עקרון טובת הילד. הרי ברור שבמשמורת משותפת לא יווצרו סיטואציות בהן צד אחד מקופח ורואה פחות את ילדיו - מה שעשוי למנוע ניתוק הורי עם הזמן, ולמנוע שימוש בחוק לרעה על ידי המשמורן הבלעדי (בעיקר לשם סחיטה של הצד השני). 

כל אלו הולכים ונעלמים לאור שינוי הלך הרוח בציבור עצמו ובעיקר לאור העובדה, כי כיום האבות מגלים יותר אחריות, מעוניינים להשתתף יותר בחיי הילד ולהיות חלק פעיל בגידולו (ולא בהכרח כדי להתחמק מתשלום מזונות). זו גם הסיבה לכך שבתי המשפט נדרשים יותר לשאלת חיוב המזונות במשמרות משותפת.

לא ברור עדיין האם אקטיביזם השיפוטי יוצר מציאות טובה יותר, וברור כי בנושא זה ההחלטה היא בידי הריבון (רוב אזרחי מדינת ישראל) אשר טרם אמרו את דבריהם בנושא כל כך רגיש זה

השלכות הפסיקה

כאמור, בסופו של יום השיקול הבלעדי שמנחה את בתי המשפט ושלפיו עליהם לפסוק הוא טובת הקטין. כעת, בעקבות הפסיקה יהא עליהם לאזן בין טובת הקטין לבין ההורים ויכולתם הכלכלי.
לא ברור עדיין האם אקטיביזם השיפוטי יוצר מציאות טובה יותר, וברור כי בנושא זה ההחלטה היא בידי הריבון (רוב אזרחי מדינת ישראל) אשר טרם אמרו את דבריהם בנושא כל כך רגיש זה.

גם הנושא של שמירה על היהדות עצמה ומסורת יהודית רלוונטי, שכן לא ברור האם הפסיקה מיטיבה או בעצם גורמת נזק ממשי לטווח ארוך, בכך שהיא מוחקת את ההלכות העבריות העתיקות בנות 2000 שנה,  אשר כל מטרתן הייתה שמירה על העם היהודי כעם מובחר וייחודי, ולא בכדי נקבעו בהלכות הללו נורמות מיוחדות ואולי נוקשות יותר עבור כל אדם יהודי.

יצוין, כי ייתכן כי בעקבות פסק דין זה, יוגש בעתיד בג"ץ שידרוש לשנות את החוק, וייתכן שהפסיקה הזו מהווה למעשה פתח וצעד נוסף, וככל הנראה היא תביא בסופו של דבר את המחוקק לשנות את החקיקה ובכך - לשינוי חברתי.

 

* השתתפה בהכנת הכתבה: יערית טרבלסי, כתבת זאפ משפטי