בנה של דיירת עמידר שהלכה לעולמה יוכל להמשיך להתגורר בדירתה כדייר ממשיך, כך קבע לאחרונה בית משפט השלום בפתח תקווה.
במסגרת פסק הדין, דחה בית המשפט את תביעת הפינוי שהגישה עמידר נגד הבן, וקבע כי האחרון הצליח להוכיח שהתגורר במקום עם אמו במשך 4 שנים - אחד הקריטריונים הדרושים כדי לזכות במעמד של דייר ממשיך לפי חוק הדיור הציבורי.
במהלך המשפט חשף הדייר, שיוצג על ידי הח"מ, רצף של כשלים בהתנהלות עמידר, ובכלל זה הראה כיצד היא מגישה בקשות בשמם של דיירים, דנה בהן ודוחה אותן - מבלי לשתפם בהליך, ומבלי לספק להם פרוטוקול כלשהו.
עמידר הגישה תביעת פינוי נגד הבן, צעד שזכה לביקורת מצד בית המשפט בפסק הדין. במסגרת התביעה טענה החברה, כי הבן פלש לדירה
ההליכים שניהלה עמידר בעניינו של הבן
הדירה שבמוקד התביעה ממוקמת בחולון. בשנת 2007 החלה האם לשכור אותה מעמידר, ובשנת 2012 היא הלכה לעולמה, בעת שהבן התגורר במקום.
לאחר מות האם, שאל הבן את המנהל הרלוונטי בעמידר כיצד לנהוג כדי לקבל זכויות של דייר ממשיך, ונענה כי עליו להמשיך לשלם את דמי השכירות. "הכל יהיה בסדר", אמר המנהל לבן, אך לא מסר לו פרטים על ההליכים שיתנהלו בעניינו.
מבלי לעדכנו בכך (ומבלי להחתימו על תצהיר כנדרש) הגישה עמידר בשם הבן בקשה להכיר בו כדייר ממשיך. זמן קצר לאחר מכן דחתה עמידר את הבקשה (שהגישה לעצמה), תוך שקבעה כי הבן אינו עומד בקריטריונים, היות שלא התגורר בדירה 4 שנים.
במקביל הגישה עמידר, שוב מבלי לעדכן את הבן, ערר בשמו לוועדת האכלוס העליונה שבמשרד השיכון (כלומר, "הצליחה" לשמש באותו הליך כתובעת, כנתבעת, כשופטת וכמערערת). גם ערר זה נדחה בטענה שהבן איננו עומד בקריטריונים.
עוד לפני דחיית הערר הזדרזה עמידר להגיש תביעת פינוי נגד הבן, צעד שזכה לביקורת מצד בית המשפט בפסק הדין. במסגרת התביעה טענה החברה, כי הבן פלש לדירה. עוד נטען, כי הבן לא שילם לעמידר כנדרש דמי שכירות בגובה של 15 אלף שקל.
עמידר בססה את תביעתה על 4 דו"חות של ביקורים שהתבצעו במקום על ידי המנהל מטעמה בין השנים 2012-2008. לטענתה, מהדו"חות עולה כי הבן החל להתגורר במקום עם אמו המנוחה רק בשנת 2012, ומשכך אין להכיר בו כדייר ממשיך.
במהלך המשפט העלה הבן הסגות באשר למהימנות של דו"חות ביקורי הבית, שעליהם הסתמכה עמידר
איך מבצעת עמידר ביקורי בית?
בכתב ההגנה טען הבן, כי התגורר עם אמו בדירה ב-4 השנים שלפני פטירתה, וצירף אסמכתאות המעידות של כך. בין היתר, הוא הציג דרישות תשלום שנשלחו אליו מהעירייה לכתובת זו, וכן מסמכים מהביטוח הלאומי ותעודה מחדר מיון שהעידה על כך.
אחת האנקדוטות במשפט נגעה לטפסים שהציג הבן מהליך שנוהל נגדו על אחזקתו בדירה של כלב ללא רישיון. עורך הדין של עמידר חקר את הבן על אותו כלב בבית המשפט.
טענה מרכזית שהועלתה על ידי החברה נגעה לערבות לחוזה השכירות של אמו שעליה חתם הבן. בערבות צוין, כי הבן לא התגורר בדירה, אלא צוינה כתובת אחרת בחולון. כאשר נדרש לכך הבן, הוא הסביר כי לא תיקן בכוונה את הכתובת שלו בתעודת זהות, היות שבאותה תקופה הוא היה מצוי בחובות, ולא רצה שיתבצעו עיקולים מדירת אמו (שבה גר בפועל).
במהלך המשפט העלה הנתבע הסגות באשר למהימנות של דו"חות ביקורי הבית, שעליהם הסתמכה עמידר. אחיו של הנתבע העיד בבית המשפט, כי המנהל מטעם עמידר שהגיע למקום כלל לא נכנס לדירה כדי לבדוק מי גר בה בפועל, וכי הוא עצמו לא קרא את הטופס שעליו נדרש לחתום.
זאת ועוד, הבן העיד במשפט כי חתימתה של אמו על דו"חות הביקורים שבוצעו בדירה היתה חסרת כל ערך, מכיון שכלל לא ידעה קרוא וכתוב.
בשלב מאוחר של המשפט עמידר טענה, כי הבן לא רשאי היה להעלות טענות כלפי החלטת ועדת האכלוס בעניינו, מכיון שלא הגיש עתירה בעניין לבית המשפט לעניינים מנהליים.
הבן עצמו השיב, כי לא העלה את הסוגיה מיוזמתו, אלא העלה אותה כאשר נתבע על ידי עמידר כחלק מהגנתו. בית המשפט עצמו קבע בעניין זה כי הוא דן בעניין (במעין ערעור על החלטת ועדת האכלוס) כסמכות נגררת לתביעת הפינוי שהוגשה אליו כדין.
בשורה התחתונה, דחה בית המשפט הן את תביעת הפינוי שהגישה עמידר, והן את התביעה הכספית על אי תשלום דמי שכירות, שנזנחה על ידי עמידר בשלב הסיכומים.
צוין בפסק הדין, כי עמידר ניהלה את ההליך בעניינו של הבן מבלי לאפשר לו להיות מעורב בו
הפגמים שמצא בית המשפט בהתנהלות עמידר
ראשית, צוין בפסק הדין, כי עמידר ניהלה את ההליך בעניינו של הבן בחוסר שקיפות. היא הגישה את הבקשה להכיר בו כדייר ממשיך מבלי ליידע אותו על כך ומבלי להחתימו על תצהיר כנדרש, "אופן התנהלות שהוא כשלעצמו תמוה", כתבה השופטת.
שנית, צוין בפסק הדין, כי עמידר ניהלה את ההליך בעניינו של הבן מבלי לאפשר לו להיות מעורב בו. החלטת הוועדה בעניין הבן התבססה אך ורק על הדוחות שהוגשו על ידי עמידר, וזאת מבלי לשמוע את הבן או לאפשר לו להביא ראיות מטעמו, זאת בניגוד לבית המשפט.
שלישית, השופטת מתחה ביקורת על כך שעמידר הגישה את תביעת הפינוי, עוד בטרם החלטת הוועדה העליונה - "התנהלות שגרמה לנתבע לעינוי דין מתמשך".
רביעית, צוינה התנהלותה המפותלת של עמידר בהליך. תחילה היא הגישה תצהיר מטעמו של המנהל שהיה מעורב בעניין, לאחר מכן היא משכה אותו, ולבסוף היא לא קראה לאותו מנהל למסור עדות בבית המשפט.
חמישית, עמידר נסתה למשוך זמן, לערוך בירור עובדתי לקראת סוף ההליך, ולדחות את הדיון, "זאת בניגוד לכל סדרי הדין", כפי שקבע בית המשפט.
אין להתייחס לתביעות פינוי המוגשות נגד דיירי עמידר כאל סוף פסוק, ועל הדיירים לעמוד על זכויותיהם גם בבית המשפט
מה ניתן ללמוד מפסק הדין?
המסר המרכזי שעולה מפסק הדין הוא שאסור לוותר. אין להתייחס לתביעות פינוי המוגשות נגד דיירי עמידר כאל סוף פסוק, ועל הדיירים לעמוד על זכויותיהם גם בבית המשפט.
רוב הדיירים בדיור הציבורי מגיעים מאוכלוסיות מוחלשות, אולם דיירים ממשיכים הם לרוב חזקים יותר ומודעים לזכויותיהם לעומת הוריהם. ייתכן שלעמידר נוח שלא לקבל דיירים מסוג זה, שידרשו למשל לשפץ את דירותיהם.
עם זאת, הגשת לפחות חלק מתביעות הפינוי נגד דיירים ממשיכים עשויה להיות לא משתלמת, גם עבור עמידר.
הסיבה לכך היא שבעוד שדיירי הדיור הציבורי (כמו המנוחה) משלמים שכר דירה נמוך העומד, לעיתים, על כמה מאות שקלים, דיירים ממשיכים נדרשים לשלם שכר דירה גבוה בהרבה (במקרה זה, 2,500 שקל), שכמעט שווה למחיר השוק באזור שבו ממוקמת הדירה.
