קצת קשה לומר את הדברים הבאים: בשנים האחרונות, מתחדדת התחושה כי בתי משפט רבים מבקשים (במובן מסוים) - להתפרק מאחריות, בכל הקשור להחלטות בבקשות מעצר עד תום ההליכים.
שוב ושוב, עולה התחושה כי גם במקרים ברורים למדי, בהם בית המשפט יכול לבחון את חלופת המעצר המוצעת ביחס למסוכנות הנובעת לנאשם מכתב האישום, בתי המשפט מעדיפים לפנות לשירות המבחן, על מנת שיחווה דעתו אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר.
מדיניות זו גובה מחיר כבד, גורמת עומס ניכר בבתי המעצר, מייצרת עבודה מיותרת לשירות המבחן - ומקשה עליו לקבל החלטות במקרים שבהם באמת נחוצה חוות דעתו.
מעבר לכל אלה: המדיניות האמורה גורמת עוול לחשודים עצמם, שנאלצים להמתין זמן רב מדי להכרעה בעניין מעצרם עד תום ההליכים, בעוד הם נתונים תחת תנאי מעצר קשים ביותר.
שירות המבחן הוא גוף חיוני וחשוב שהוקם לפני כ-14 שנים, כדי לסייע לבתי המשפט לבחון את מסוכנתו של נאשם כמו גם את חלופת המעצר המוצעת
שירות המבחן: גוף חיוני שאמור לבחון את רמת המסוכנות של החשוד
שירות המבחן הוא גוף חיוני וחשוב שהוקם לפני כ-14 שנים, על מנת לסייע לבתי המשפט לבחון את מסוכנתו של נאשם כמו גם את חלופת המעצר המוצעת, כאשר בסופו של יום יוצג לבית המשפט תסקיר אשר ישקף את מסוכנותו של הנאשם ובעיקר יתייחס לשאלה האם ניתן להתגבר על מסוכנות זו בדרך פחות פוגענית ממעצר מאחורי סורג ובריח.
לעיתים נראה כי בתי המשפט קצת "שכחו" זאת, אך ראוי להזכיר כי לפני הקמת שירות המבחן, הם ידעו לשקול בעצמם מהי רמת המסוכנות של כל חשוד והאם ניתן למזער אותה באמצעות חלופת מעצר הולמת (כגון: מעצר בית, מינוי מפקחים אפקטיביים והפקדת ערבויות).
עם הקמת שירות המבחן, בתי המשפט החלו להתפרק מאחריות ולגלגל את תפוח האדמה הלוהט אל הגוף החדש שהוקם. כך, לדידם של בתי המשפט: אם שירות המבחן מקבל החלטות בנוגע למסוכנות של חשודים - מדוע שבתי המשפט ייקחו אחריות ויעשו את העבודה הקשה?
כתוצאה מכך, ניתן לראות כיצד מועברת האחריות אל שירות המבחן בתיקים רבים, כמעט באופן אוטומטי - גם אם ההכרעה בתיקים אלה פשוטה למדי.
בחלק מן המקרים, האופן שבו נעזרים בתי המשפט בשירות המבחן - גורם עוול של ממש לעצורים
"נתקע" במעצר - בגלל שירות המבחן
בחלק מן המקרים, האופן שבו נעזרים בתי המשפט בשירות המבחן - גורם עוול של ממש לעצורים. כך, לדוגמה, בתיק שבו טיפל הח"מ: צעיר ללא עבר פלילי בשנות העשרים לחייו, שעסקו קרס ובשל כך האיש נקלע למצוקה כלכלית. כאשר נחתה עליו הצעה לעשות "כסף קל", הוא נפל בפח - והפך לסוחר סמים לרגע. לרוע מזלו ובשל תמימותו הרבה, בשתי העסקאות הראשונות של חייו - הוא ניסה למכור סמים לסוכן משטרתי.
התוצאה היתה קשה: המשטרה עשתה פשיטה בביתו של האיש והאשימה אותו בשתי עבירות של מכירת סם לסוכן והחזקה של סם שלא לשימוש עצמי.
במהלך הדיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים של האיש, השתכנע בית משפט השלום כי ניתן לשחררו לחלופת מעצר, ללא חוות דעת של שירות המבחן בעניינו.
נסיבות המקרה היו ברורות כשמש: העבירה שבה הוא הואשם לא היתה חמורה, הוא מעולם לא השתמש או סחר בסמים, אלא מעד באופן חד-פעמי - והמעצר הותיר בו חותם קשה.
לפיכך, קבע בית המשפט כי ניתן יהיה לשחרר את האיש למעצר בית, תחת פיקוח בני משפחה, שהינם אנשים נורמטיביים, מה שיאיין את מסוכנותו.
עם זאת, המדינה ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, שהפך את ההחלטה - וביקש לקבל תסקיר שירות מבחן בעניינו של האיש ואת מבלי שום נימוק. התוצאה: הצעיר שהינו בן למשפחה דתית נתקע שבועות ארוכים במעצר לרבות בחג הפורים, עד לבחינת שירות המבחן, שכצפוי המליץ לבסוף לשחררו לחלופת מעצר הכוללת מעצר בית ופיקוח אנושי.
עצם הפנייה לשירות המבחן איננה גזירת גורל ואיננה אמורה להיות אוטומטית - על פי פסיקת בית המשפט העליון
בית המשפט העליון קבע מסמרות: הפנייה לשירות המבחן אינה אוטומטית
ואולם, עצם הפנייה לשירות המבחן איננה גזירת גורל ואיננה אמורה להיות אוטומטית - על פי פסיקת בית המשפט העליון.
בפרשת עלי יונס (בש"פ 27/15 עלי יונס נ' מדינת ישראל) קבע השופט יצחק עמית באופן ברור מתי יש לפנות לשירות המבחן ומתי אין בכך צורך.
אותה פרשה נגעה לאדם שהואשם בכך שניסה לדרוס אדם אחר בגלל הלוואה. בית המשפט המחוזי הורה לעצור את הנאשם עד תום ההליכים, מבלי שקיבל תסקיר משירות המבחן, לאחר שקבע כי אין מקום לשקול שחרור; והסיק כי גם שירות המבחן היה מקבל הכרעה דומה.
סנגוריו של הנאשם ערערו על קביעה זו לבית המשפט העליון, שנזקק לשאלה באילו מקרים בית המשפט חייב להסתמך על שירות המבחן ובאילו מקרים הוא יכול לקבל החלטות בעצמו לעניין זה.
השופט יצחק עמית הצביע על "שלושה אבות טיפוס של בקשות למעצר עד תום ההליכים":
אב הטיפוס הראשון: מקרים חמורים במיוחד, שבהם ברור כי חלופת המעצר איננה רלוונטית (לדוגמה: מקרי רצח, שבהם ברור כי אין מקום לבחון חלופת מעצר); ולכן אין צורך בשירות המבחן.
אב הטיפוס השני: מקרים קלים יחסית, שבהם ברור כי "ניתן להסתפק בחלופת מעצר שניתן לעמוד על טיבה בבית המשפט ואין טעם להזמין תסקיר שירות מבחן".
אב הטיפוס השלישי: מקרי ביניים - שבהם מתקשה בית המשפט "לתהות על קנקנה" של חלופת המעצר המוצעת לו; ונזקק באמת ובתמים לתסקיר של שירות המבחן בעניין.
השופט עמית הדגיש בהחלטתו כי פעמים רבות "ניתן להסתפק בחלופת מעצר שניתן לעמוד על טיבה בבית המשפט - ואין טעם להזמין תסקיר שירות מבחן... פעמים רבות בית המשפט עצמו יכול לבחון את טיב החלופה ולעמוד על קנקנם של המפקחים והערבים".
עוד קבע השופט עמית, כי "ההסתמכות האוטומטית על שירות המבחן גורמת לכך שבית המשפט משהה את החלטתו עד לקבלת תסקיר מעצר ובכך נמצאנו מאריכים מעצרו של הנאשם שלא לצורך".
אל לו לביהמ"ש להתפרק מאחריות - בית המשפט הוא הגוף המקצועי והמתאים לקבל החלטות - אם לשלוח אדם למעצר או לחלופת מעצר
הסיבות לכך שלבית המשפט אסור להתפרק מאחריות
בית המשפט חייב לקבל החלטות בעצמו והוא אינו יכול להתפרק מאחריות ולגלגל אותה לעבר שירות המבחן, שלשירותיו יש להיזקק רק במקרים גבוליים.
הסיבות לכך רבות:
ראשית: בית המשפט הוא הגוף המקצועי והמתאים לקבל החלטות - אם לשלוח אדם למעצר או לחלופת מעצר.
שופטי ישראלים נדרשים להכרעות קשות בהרבה: האם להרשיע אדם ברצח, האם להאמין למתלוננת על אונס וכו'. קל וחומר שהם מוכשרים להכריע בשאלת מידת מסוכנתו של אדם, וכן באיכות המפקחים המוצעים.
שנית: מי שמשלם את המחיר על כך שבית המשפט משהה את החלטתו ומבקש תסקיר משירות המבחן - הוא הנאשם, שכל אותו זמן ממשיך לשהות במעצר. בחינה על ידי שירות המבחן היא הליך ממושך - ונאשמים נאלצים לעיתים להמתין חודש ויותר עד לקבלת תסקיר.
שלישית: עצם הפנייה לשירות המבחן יוצרת עומס רב יותר על גוף, שסובל ממילא ממחסור חמור בכוח אדם וכורע תחת הנטל.
רביעית: עצם הפנייה לשירות המבחן יוצרת עומס רב יותר על בתי המעצר, שגם כך סובלים מצפיפות בלתי מתקבלת על הדעת.
רק לאחרונה מתח בית המשפט העליון ביקורת נוקבת (בג"ץ 1892/14 האגודה לזכויות האזרח נגד השר לביטחון פנים) על מרחב המחיה המצומצם של כל היושבים מאחורי סורג ובריח. כעת נדרשת ממשלת ישראל לפתור את המשבר באופן מיידי.
לסיכום: בתי המשפט מרבים לפנות לשירות המבחן, בבקשה לתסקיר בנוגע למעצר. במקרים רבים, הפנייה נעשית שלא לצורך, בניגוד לפסיקה מנחה של ביהמ"ש העליון. כך, נפגעות זכויות הנאשם, נוצר עומס בבתי המעצר ועומס על שירות המבחן.
