בג"ץ דחה לאחרונה ברוב של שני שופטים (כבוד השופט נ' סולברג וכבוד השופט י' אלרון), נגד דעתו החולקת של כבוד השופט ע' גרוסקופף, את עתירת מרכז הלידה הטבעית "בית יולדות" בגדרה, נגד סגירתו ב-2017 בידי משרד הבריאות (בג"ץ 5428/17).
מדובר בהחלטה מהותית ובעלת השלכות רחבות היקף, המצמצמת משמעותית את האפשרויות העומדות בפני נשים הרות, שאינן מעוניינות ללדת בבית חולים; ההחלטה מעלה את סוגיית זכות האוטונומיה של אשה על גופה וזכותה לבחור את האופן בו היא מבקשת להביא חיים לעולם.
בהתחשב בעובדה שעל פי חוזר מנכ"ל, אין לאשר לידות בית כאשר המקום מצוי במרחק של יותר מ-30 דקות נסיעה מביה"ח, החלו להתפתח מרכזי לידה אשר בהם מתאפשר ללדת בתנאים הדומים ללידה בבית
לידת בית בישראל
עקרון האוטונומיה של האשה על גופה מעוגן כזכות יסוד במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אולם זכותה לבחור אם ללדת בבית חולים או במסגרת ביתית - אינה מוסדרת בחוק, אך יש לה הסדרה נורמטיבית בחוזר מנכ"ל משרד הבריאות מתאריך 24.5.2012 (מס' 2012/17). בחוזר המנכ"ל נכתב במפורש כי: "משרד הבריאות מכבד את הזכות והחופש של כל אשה לבחור היכן ללדת".
כחלק מחובת משרד הבריאות לשמור על בריאות הציבור, נכתב בחוזר המנכ"ל, כי: "לאור העובדה שבישראל מתקיימות לידות בית, ניתנות בזה הנחיות לביצוען, תוך קביעת איזון בין חופש הבחירה של היולדת לבין הצורך לשמור על בטיחות היולדת והיילוד"".
משמע, משרד הבריאות מכיר היטב בזכות של אשה הרה לבחור ללדת בלידת בית ואף קבע הנחיות ללידה מסוג זה, כדי להגן ככל האפשר על בריאות היולדת והיילוד ולאפשר לה לקבל טיפול רפואי בבית חולים, במקרה הצורך.
במהלך השנים ובשים לב למודעות שהתפתחה בנוגע לצרכיהן של נשים ולרצונן ללדת בסביבה מוכרת, נעימה ומכילה, גבר היקפן של לידות הבית, במסגרתן נעזרות נשים באנשי ובנשות מקצוע כגון מיילדות, דולות וכדומה.
בהתחשב בעובדה שעל פי חוזר המנכ"ל האמור, אין לאשר לידות בית כאשר המקום מצוי במרחק של יותר מ-30 דקות נסיעה מביה"ח, החלו להתפתח מרכזי לידה אשר בהם מתאפשר ללדת בתנאים הדומים ללידה בבית.
במרכזי הלידה עומד לרשות היולדת מכשור רפואי, כגון: בלוני חמצן וציוד עזרה ראשונה. בנוסף נערכות ליולדת בדיקות דופק ודם, וכן מצוי לרשות היולדת צוות מקצועי הכולל מיילדות ואנשי מקצוע נוספים.
לאור זאת ועל פי השכל הישר, לצורך שמירת בריאותם של היולדת והיילוד, נכון היה לראות את מדרג הבטיחות באופן הבא: בית, מרכז לידה ובית חולים.
בעלות מרכז הלידה (העותרות) טענו כי מרכזי לידה טבעית אינם מהווים "בית חולים" או "מוסד רפואי", ועל כן לא נדרש אישור משרד הבריאות לצורך הקמתם וניהולם
האם מרכז לידה הוא "מוסד רפואי"?
הסוגיה המהותית והעיקרית בה עסק הדיון המשפטי בבג"ץ התמקדה בשאלת סמכותו של משרד הבריאות לאסור על לידות במרכזי לידה.
השאלה התבססה על פרשנות המונח "מוסד רפואי מורשה", הקבוע בסעיף 24 לפקודת בריאות העם (פקודה מנדטורית משנת 1940) - סעיף שמגדיר את המונח "מוסד רפואי", כמקום שבו מקבלים חולים ונשים יולדות - כדי להעניק להם טיפול רפואי. הסעיף קובע כי "לא יקים אדם בית חולים אלא אם כן קיבל אישור לכך, מראש, מאת המנהל".
בעלות מרכז הלידה (העותרות) טענו כי מרכזי לידה טבעית אינם מהווים "בית חולים" או "מוסד רפואי", כהגדרתו בסעיף 24 לפקודה ועל כן לא נדרש אישור משרד הבריאות לצורך הקמתם וניהולם. הן טענו כי הייעוד היחיד של מרכזי הלידה הטבעית הוא לשמש תחליף זמני לבית היולדת, שמעוניינת בלידת בית - אך אינה יכולה ללדת בביתה, מאחר שהתנאים אינם מאפשרים או מאחר שהבית מרוחק מידי מבית החולים.
לעומתן טען משרד הבריאות, כי מרכזי הלידה עונים להגדרת "מוסד רפואי".
דעת הרוב קיבלה את טענת משרד הבריאות, כי יש להגדיר את מרכזי הלידה כמוסד רפואי. השופט גרוסקופף, בדעת המיעוט, סבר אחרת, וציין כי: "סיוע בלידה" אינו בגדר "טיפול רפואי"
מה פסקו השופטים?
דעת הרוב קיבלה את טענת משרד הבריאות, כי יש להגדיר את מרכזי הלידה כמוסד רפואי. בפסיקתו כתב השופט אלרון: "אמנם מקובלת עליי עמדת העותרות, לפיה לידה היא במהותה תהליך טבעי. יחד עם זאת, לא ניתן לומר כי גורם רפואי מקצועי המלווה את הלידה, תוך עריכת בדיקות שגרתיות ליולדת (...) - אינו נותן 'טיפול רפואי' משום סוג שהוא ליולדת. יתירה מזאת, נכונותו ומסוגלותו של הגורם הרפואי המקבל את הלידה להעניק טיפול רפואי דחוף במקרה הצורך, מדגישה את טיבו של הטיפול כ'טיפול רפואי' על פי הגדרתו בסעיף 24 לפקודה".
השופט גרוסקופף, בדעת המיעוט, סבר אחרת, וציין כי: "סיוע בלידה" אינו בגדר "טיפול רפואי". לשיטתו, עצם העובדה שהפעילות המבוצעת במרכזי לידה טבעית עלולה בהסתברות מסוימת להצריך טיפול רפואי בבית חולים אין משמעותה שאת פעולת הלידה עצמה, אשר אינה מצריכה טיפול רפואי כשלעצמה, לא ניתן לבצע במרכזי הלידה.
לדבריו, אם נקבל פרשנות אחרת, נגיע לתוצאה אבסורדית, לפיה אפילו פעילויות ספורט שונות - החל מאימון בחדר כושר; וכלה בריצת מרתון ותחרות איש הברזל - אשר עלולות גם הן להסתבך ולהצריך טיפול רפואי, מחייבות ביצוען אך ורק בבתי חולים.
מנהלות מרכזי הלידה טענו, כי ההחלטה שלא לאפשר לידות במרכזי הלידה הטבעית, מפלה לרעה נשים המתגוררות באזורים המרוחקים מבתי החולים ונשים המעוניינות ללדת בביתן בכלל
האם מדובר בדאגה לבריאות או אינטרס כלכלי?
הסוגיה העיקרית השנייה שעלתה בדיון עסקה בשאלת המידתיות, בין החלטתו המקצועית של משרד הבריאות לסגור את מרכזי הלידה, לבין הפגיעה בזכויות היסוד של היולדות לפרטיות, כבוד ואוטונומיה והפגיעה בזכות היסוד לחופש העיסוק של המיילדות והמנהלות של מרכזי הלידה.
מנהלות מרכזי הלידה טענו, כי ההחלטה שלא לאפשר לידות במרכזי הלידה הטבעית, מפלה לרעה נשים המתגוררות באזורים המרוחקים מבתי החולים ונשים המעוניינות ללדת בביתן בכלל.
השופט גרוסקופף קובע בפסק דינו, כי הרושם המצטייר מהדיון הוא כי משרד הבריאות נוקט כלפי מרכזי הלידה הטבעית קו של "הכבדה לשם הכבדה", היינו הכבדה לא מאחר שהלידה בהם מסוכנת יותר מהאופציה המותרת של לידה בבית היולדת, אלא מאחר שהדבר מקשה על היולדת לבחור באפשרות של לידה מחוץ לבתי חולים. השופט מציין, כי מדיניות של הטלת איסור על חלופה, לא מאחר שהיא גרועה יותר מאחרת אלא משום שהיא מכבידה על מימוש זכות הבחירה של הפרט, ספק אם היא עשויה להיות סבירה. מנקודת מבט רחבה, רואה השופט גרוסקופף את העתירה כמאבק הפרופסיה הרפואית על תחומי הבלעדיות המוקנים לה, המושתתים על אינטרסים כלכליים, ולאו דווקא בשל הדאגה לבריאות היולדת והיילוד, באופן המזכיר מאבקי פרופסיה אחרים, כגון מאבק עורכי הדין נגד ארגונים למימוש זכויות.
בפסק דינו מתייחס השופט גרוסקופף גם לתקופה ההיסטורית שבה חוקקה פקודת בריאות העם ולשינויים שחלו בתרבות, בחברה ובאפשרויות הרפואיות שהתפתחו במהלך 80 השנה שחלפו מאז החקיקה. בהתאם לכך הוא קובע כי עמדת משרד הבריאות היא עמדה אנכרוניסטית, במובן זה שהיא מייחסת למחוקק המנדטורי תפיסת עולם שהתגבשה רק שנים לאחר מכן: "בניסיון להתחקות אחר כוונתו האמיתית של המחוקק המנדטורי, הרי נראה שזו הייתה לאפשר לידה בבתי חולים, ולחייב לידה בבית החולים כאשר נוצר סיבוך המצריך טיפול רפואי, ולא למנוע לידות מחוץ לתחומי בית החולים ביחס ללידות המתנהלות באופן תקין".
השופט גרוסקופף קבע, כי ההחלטה לסגור את מרכזי הלידה פוגעת פגיעה משמעותית בזכות היסוד, וכי האמצעי הטוב ביותר הוא הטלת פיקוח ובקרה של משרד הבריאות על מרכזי הלידה, לרבות על התנאים הסניטריים ועל הציוד המצוי בהם, ולא סגירתם המוחלטת
האם סגירת מרכזי הלידה היא האפשרות היחידה?
דומה כי פסק הדין, הקובע כי מרכזי לידה עונים להגדרת הפקודה כ"מרכז רפואי" ולכן דרוש רישוי מתאים, מעורר במלוא עוצמתו את שאלת המידתיות והאיזון - בין החלטת משרד הבריאות לסגור באופן מוחלט את מרכזי הלידה לבין מידת הפגיעה בזכות היסוד של האשה לאוטונומיה על גופה ולבחירת האופן בו היא מעוניינת ללדת.
בהתייחס לשאלה זו, בחנו השופטים האם סגירת מרכזי הלידה היא אכן האמצעי שפגיעתו בזכויות האדם היא הפחותה ביותר, כדי להשיג את המטרה של הקטנת סיכון חיים.
השופט גרוסקופף קבע, כי החלטה זו פוגעת פגיעה משמעותית בזכות היסוד, וכי האמצעי הטוב ביותר הוא הטלת פיקוח ובקרה של משרד הבריאות על מרכזי הלידה, לרבות על התנאים הסניטריים ועל הציוד המצוי בהם, ולא סגירתם המוחלטת. לעומתו, קבעה דעת הרוב, כי האמצעי הוא מידתי, אולם זאת תוך שצוין כי החלופה האלטרנטיבית של הידוק הפיקוח והבקרה, לא הוצגה כראוי במהלך הדיונים וכלשון פסק הדין: "טענה זו נטענה בשפה רפה, מבלי שהובאה תשתית עובדתית מפורטת דיה, המאפשרת לבחון את החלופה המוצעת כנדרש".
השופט גרוסקופף אף מצא לנכון להתייחס לשאלת חוקתיותה של חקיקה עתידית, אשר תבקש לעגן את סוגיית איסור מרכזי הלידה בחוק, וציין כי ספק בעיניו אם חקיקה מסוג זה תעמוד במבחן שיפוטי, מאחר שהיא פוגעת במידה העולה על הנדרש בזכות היסוד של אשה על גופה.
נדרשת הסדרה מהותית של מערכות היחסים בין המוסדות השונים, שבהם מבוצעות לידות בישראל. תועלת ציבורית וחברתית רבה תצמח מקיומו של דיון נוסף, בהרכב רחב יותר של שופטי ביהמ"ש העליון, שיוכלו לבחון את הסוגיה ולהכריע בה
ההשלכות העתידיות של החלטת בג"ץ: דעה
פסק הדין עוסק בסוגיה בעלת השלכות רחבות היקף, הנוגעות לשאלת זכות האשה על גופה וזכותה לבחור את האופן בו היא מבקשת להביא חיים לעולם והוא קובע הלכה חדשה ומיוחדת מאוד, אשר מפאת חשיבותה, קשיותה וחידושה יתכן שראוי לשקול לדון בה בהרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון.
דומה כי המאבק שהתנהל בבית המשפט אינו עוסק באוטונומיה של האשה על גופה, אלא באוטונומיה של ביה"ח על הלידות ובשאיפתו של משרד הבריאות כי לידות יתקיימו אך ורק בבית חולים, בין היתר מסיבות כלכליות, כפי שנרמז בפסק דינו של השופט גרוסקופף.
לכן, נדרשת הסדרה מהותית של מערכות היחסים בין המוסדות השונים, שבהם מבוצעות לידות בישראל. תועלת ציבורית וחברתית רבה תצמח מקיומו של דיון נוסף, בהרכב רחב יותר של שופטי ביהמ"ש העליון, שיוכלו לבחון את הסוגיה ולהכריע בה. אין כל ספק, כי לנגד עיני המחוקק המנדטורי, לא עמדו הנתונים הקיימים כיום, בכל הנוגע לסוגי הלידות, להתפתחות המדע ולאמצעים הרפואיים הקיימים כיום בישראל.
בנוסף, נדרש לבחון לעומק את כלל הנתונים הקיימים, מהארץ ומהעולם, בכל הנוגע למידת הסיכון לבריאות היולדת והיילוד בכל אחת מהחלופות.
הח"מ סבורה, כי יש לפעול להשגת האמצעי שפגיעתו בזכות האשה על גופה תהיה הפחותה ביותר, וזאת ניתן לעשות באמצעות פיקוח ומעקב שוטף של משרד הבריאות על מרכזי הלידה, באופן שיעמדו בסטנדרטים של סניטריה, ציוד רפואי ובקרה. הח"מ סבורה, כי סגירת מרכזי הלידה באופן מוחלט, עלולה להחטיא את המטרה בשל היותה אמצעי דרקוני מידי בנסיבות העניין.
כל מסקנה אחרת מובילה לסתירה מהותית הגלומה בפסק הדין, אשר תוצאתו הינה כי בעוד שלידות בית מותרות, דווקא לידות במרכזי לידה הינן אסורות באופן מוחלט.
לפיכך, מתחייב להסדיר את הדין באופן שיסייע ויגביר את יכולת השמירה על בריאות היולדת והיילוד ועל האוטונומיה של האשה על גופה.
* עו"ד דפנה הולץ-לכנר היא מומחית למשפט ציבורי וחוקתי, עוסקת בהגשת בג"צים בתחומים מגוונים.
