כל מי שעוקב מקרוב אחרי ההתנהלות של בתי המשפט מודע לבעיה: ההוצאות הנפסקות בהליכים משפטיים כמעט לעולם אינן משקפות את ההוצאות האמיתיות שנגרמות בפועל. המשמעות: גם אם ניצחתם במשפט, לא תצליחו להחזיר כנראה את ההוצאות שנגרמו לכם.
אמנם הוראות בית המשפט העליון ותקנות סדר הדין האזרחי החדשות, שאמורות להיכנס לתוקף בספטמבר 2020, קובעות כי יש לפסוק הוצאות בעין (כלומר את ההוצאות שנגרמו לבעל הדין בפועל), אך בפועל פסיקת הוצאות נתונה לשיקול דעת בית המשפט, שכמעט לעולם אינו משיב לצד המנצח את ההוצאות האמיתיות שנגרמו לו.
העוול זועק לשמיים באותם מקרים שבהם הצד המנצח הוא אזרח מן השורה ומולו ניצב גוף מוסדי גדול בעל כיס עמוק, כמו חברת ביטוח או בנק. נראה כי דווקא במקרים אלה, ידו של בית המשפט "קלה על ההדק" והוא פוסק הוצאות זניחות שגורמות נזק לצד החלש בהליך.
במסגרת ההליך המשפטי הוציא הטכנאי הוצאות של כ-25 אלף שקל: שכר טרחת עורך דין, עריכת חוות דעת מומחה, עריכת חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט ועוד, וקיבל רק חמישית מהוצאות אלו
דוגמה 1: תביעות ביטוח - טכנאי המזגנים קיבל חמישית מההוצאות שנגרמו לו
דוגמה לעוול הנגרם לתובעים ניתן למצוא בסיפורו של א', טכנאי מזגנים שהתקין מזגן בדירה בתל אביב. כעבור כמה שנים פרצה בדירה שריפה ובעליה קיבל פיצוי מחברת הביטוח. החברה הגישה תביעה נגד הטכנאי, שבה היא טענה כי רשלנותו היא זו שגרמה לשריפה. יצוין, כי החברה הגישה את התביעה שנתיים (!) לאחר שקיבלה חוות דעת על אחריותו של הטכנאי.
במסגרת ההליך גרמה חברת הביטוח לעינוי דין משמעותי לטכנאי. ראשית, משום שלא נתנה לו הזדמנות להגיב בזמן אמת, טרם הגשת התביעה, ולא שלחה לו מכתב התראה כדי לאפשר לו לדחות את טענותיה, מבלי להיגרר להליך משפטי יקר. שנית, משום שהחברה נכנסה להליך חסר סיכוי ,ללא הראיה המרכזית בתיק שאבדה בינתיים (בה נטען כביכול שנטען כי הוא זה שגרם לשריפה). בדרך זו גרמה החברה נזק ראייתי לטכנאי.
בשורה התחתונה, חברת הביטוח הסכימה לדחיית התביעה נגד הטכנאי שהיתה מלכתחילה חסרת סיכוי, אך ביקשה שלא ייפסקו הוצאות. בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעת ב-5,000 שקל. זאת, לאחר שקבע כי החברה חסכה את זמן המשפט ולא התקיימו דיוני הוכחות בתיק.
מבחינת הטכנאי מדובר היה בניצחון מר. במסגרת ההליך הוא הוציא הוצאות של כ-25 אלף שקל (שכר טרחת עורך דין, עריכת חוות דעת מומחה, עריכת חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט ועוד), וקיבל רק חמישית מהוצאות אלו.
המקרה מדגים את ההטיה הקיימת בבתי משפט כלפי חברות ביטוח בעת פסיקת הוצאות. מדוע פרקטיקה זו קיימת? ככל הנראה בתי המשפט חוששים שאם "יענישו" את חברות הביטוח – אלה יעדיפו שלא להגיש תביעות פיצוי וכך הדבר יפגע בציבור המבוטחים.
למרות שהנתבע זכה בהליך ואף שנאלץ להוציא הוצאות משמעותיות כדי להתגונן ובין היתר, הוא ועוד שלושה עדים הפסידו לצורך כך ימי עבודה, לא נפסקו הוצאות כנגד התובע
דוגמה 2: סכסוכי שכנים - צו ההרחקה נדחה, לשכן לא נפסקו הוצאות
דוגמה אחרת נוגעת לתיק שבו נגרם סכסוך שכנים. הסכסוך נסב סביב עבירות בנייה וכלל עשרות תלונות בעירייה ובמשטרה. באותו מקרה ביקש אחד השכנים להוציא צו הרחקה נגד השכן שעימו הוא היה מסוכסך. מדובר בכלי מסוכן שבו אפשר "לחסל חשבונות" באמצעות שימוש פסול בהליכי משפט נגד שכנים. הבקשה למתן צו הרחקה אושרה במעמד צד אחד, אולם כאשר התקיים דיון במעמד שני הצדדים, הבקשה נדחתה מכל וכל.
למרות שהתברר כי התביעה נדחתה לגופו של ההליך, כלומר הנתבע זכה בהליך, ואף שנאלץ להוציא הוצאות משמעותיות כדי להתגונן (ובין היתר, הוא ועוד שלושה עדים הפסידו לצורך כך ימי עבודה), לא נפסקו הוצאות כנגד התובע. זאת, אף שפעל באופן קנטרני ועשה שימוש בהליכי משפט שלא לצורכי משפט, שכן הנתבע הוכיח כי התובע הוא זה שאיים והפחיד ולא הנתבע.
למורת כל אלה, לא נפסקו כנגדו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. מדוע? משום שפסיקת הוצאות בהליך של צו הרחקה, על פי תפיסת בתי המשפט, יועדה במקור לאפשר לנפגעי אלימות במשפחה להגיש בקשה לצו הרחקה, והוצאות עלולות להרתיע נפגעות אלימות מלהתלונן מחשש שיושתו עליהן הוצאות. בפועל, למעלה מ-90% מהצווים ניתנים במסגרת סכסוכי שכנים שמשתמשים "בכלי המשפטי הדרקוני המאפשר שימוש בהליכי משפט ללא שום הרתעה".
המקרה הבא מדגים כיצד בית המשפט צועד לקראת גופים עם כיסים עמוקים - במקרה זה בנק גדול - ומקפח גופים קטנים, כאשר הוא לא פוסק להם הוצאות או פוסק להם הוצאות זניחות
דוגמה 3: דיני חברות - בית התוכנה ניצח בהליך, אבל הוצאותיו הגבוהות לא כוסו
במקרה אחר הגיש בנק גדול תביעה נגד בית תוכנה שסיפק לו שירותים שכללו תוכנה לניהול חשבונות הבנק וסליקה. השירותים ניתנו במשך שנים ארוכות, ולאחר שבית התוכנה השקיע למעלה ממיליון דולר, הבנק הפסיק לעבוד עימו.
למרות שבמשך השנים נהגו הצדדים לפעול, כאשר מחד היתה הבטחה לשינוי גובה התשלומים בהסכם ומאידך השקיע בית התוכנה בשיפורים טכנולוגים משמעותיים על חשבונו כדי לספק את האבטחה למאגר המידע ברמה הגבוהה ביותר, כאשר חברת האם של הבנק התחלפה, היא הודיעה לבית התוכנה כי מפסיקים לעבוד עימו.
לבנק היו 90 ימים לערוך גיבוי עצמאי לכל מערך המידע, וככל הנראה הוא התרשל בכך. לאחר הפסקת הפעילות עם בית התוכנה ולאחר ניתוק המערכת מבית התוכנה, פנה הבנק בדרישות שעלותן עשרות אלפי שקלים הכוללות לא רק את המידע הגולמי, אלא גם את מערכת ההפעלה של התוכנה. למעשה ביקש הבנק "לשדוד את הקניין הרוחני" השייך לבית התוכנה.
בית התוכנה דחה את הבקשות בכתב ההגנה שהגיש, ובאורח נדיר מבלי שנשמע ולו דיון אחד, הפנה בית המשפט את הצדדים להליך גישור. בגישור נהג בית התוכנה ברוחב לב והיה מוכן להעביר את המידע הגולמי בתמורה להסרת התביעה וצווי המניעה. למרות הסכמת הצדדים, הבנק שלח כתב פשרה שבו קבע כי על בית התוכנה לוותר מראש על כל טענותיו מכל מין וסוג שהוא, כולל הטענה להפרת הסכם עימו במיליוני שקלים, ולכך סירב בית התוכנה.
בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי בתל אביב, קיבל השופט את עמדת בית התוכנה ולבסוף הבנק הסכים למחוק את תביעתו בתמורה להתחייבות בית התוכנה למחוק את כל המידע שנמצא במחשבים.
ואולם, בית המשפט לא פסק לצדדים הוצאות כלשהן. זאת, למרות העלות הגבוהה של הגישור ושל שכר טרחת עורך הדין שהסתכמה באלפי שקלים. המקרה מדגים כיצד בית המשפט צועד לקראת גופים עם כיסים עמוקים (במקרה זה בנק גדול) ומקפח גופים קטנים, כאשר הוא לא פוסק להם הוצאות או פוסק להם הוצאות זניחות.
על אף העובדה שהאחים שניצחו בהליך, נגרמו להם הוצאות של אלפי שקלים. חרף זאת, בית המשפט לא פסק להם הוצאות מאחר שלא התקיימו דיונים בתיק, וזאת למרות שמצבם הכלכלי של האחים היה בכי רע
דוגמה 4: דיני ירושה - התביעה חסרת הסיכוי נמחקה, לאחים לא נפסקו הוצאות
מקרה אחר, שבו היה מעורב הח"מ, נוגע לזוג אחים בשנות העשרים לחייהם, שננטשו על ידי אביהם עשור קודם לכן. שנים לאחר שהאב ניתק עימם קשר, קיבלו האחים לפתע תביעה בסדר דין מקוצר מאחד הבנקים על כך שהם חייבים לו כ-60 אלף שקל. המשמעות היא שאין להם זכות אוטומטית להגיש כתב הגנה, אלא עליהם להגיש בקשת רשות להתגונן.
האחים המופתעים פנו לקבל הגנה משפטית שעלתה אלפי שקלים, לא הבינו מה פשר התביעה, ולבסוף הסתבר שהאב שחזר לישראל ללא ידיעתם פתח חשבון באותו בנק, הותיר בו חוב והלך לעולמו. לאחר שבבנק בדקו מיהם יורשיו על פי דין של האב, הוחלט על ידם "בשיטת מצליח" להגיש תביעה נגד העיזבון, למרות שהעיזבון אינו ישות משפטית, והאחים לא נקבעו כיורשים על פי צו ירושה.
ואולם, מאחר שהאחים לא הסכימו לקבל על עצמם את הירושה וממילא לא הסכימו לקבל על עצמם את החוב – לא ניתן היה להגיש נגדם את התביעה. למרות זאת, הגיש נגדם הבנק את התביעה, במטרה להוציא אי אלו כספים מהם, ורק לאחר כתיבת כתב ההגנה "ניאות" הבנק שהבין שהתביעה חסרת סיכוי, למחוק אותה.
על אף העובדה שהאחים שניצחו בהליך, נגרמו להם הוצאות של אלפי שקלים. חרף זאת, בית המשפט לא פסק להם הוצאות מאחר שלא התקיימו דיונים בתיק, וזאת למרות שמצבם הכלכלי של האחים היה בכי רע. זאת, משיקולים של טובת הציבור שהבנק לכאורה מייצג. הח"מ יעיר כי מדובר בשיקולים הנוגעים לטובת הבנק, כדי להגדיל את רווחיו ולחלק דיבידנדים שמנים למנהליו.
לסיכום, המקרים שתוארו לעיל מדגימים את הפרקטיקה הבעייתית, שבמסגרתה בתי המשפט אינם פוסקים את מלוא ההוצאות המגיעות למי שמנצח במשפט, והדבר מתחדד במיוחד כאשר הצד המנצח הינו אזרח מן השורה שמתמודד מול גוף מוסדי גדול בעל כיסים עמוקים. צד שניצח במשפט צריך לקבל את מלוא הוצאותיו, וזה צריך להיות הכלל (לעומת אי פסיקת הוצאות שצריכה להיות החריג). בכל הנוגע לפסיקת הוצאות בגין שכר טרחת עורך דין, על בית המשפט לפסוק לכל הפחות את שכר הטרחה המומלץ, כפי שזה נקבע על ידי לשכת עורכי הדין כרף מינימלי לתגמול עורכי דין.
* הכותב ייצג את הצדדים הזוכים במסגרת ההליכים המתוארים לעיל
