תביעות של מתמחים - האם מוצדקות?/ פרשנות

מרוץ  לגלימה הנו טריאתלון, המורכב מלימודים אקדמיים, התמחות, ובחינת הסמכה. כיום, כמעט כל מי שידו משגת מצליח להתקבל לאחד מבתי הספר למשפטים הקיימים בארץ, ואת בחינת ההסמכה בסופו של יום עוברים רבים, גם אם חלקם נאלץ להיבחן פעם שניה ואף שלישית.

בשונה מהשלב הראשון והשלישי של המרוץ, הזהים אצל כולם, שלב ההתמחות הינו אינדיבידואלי, ואין חווית התמחותו של זה דומה ולו במעט לחווייתו של אחר. החל מתחום העיסוק, דרך שעות העבודה והמשכורת, כל התמחות טומנת בחובה אגד של יתרונות וחסרונות, אשר לרוב אינן ידועות למועמד עד שההתמחות מתחילה בפועל.

אלא, שאף מתמחה לא מצפה למצוא עצמו מבצע במסגרת התמחותו עבודות שהקשר בינן לבין עולם המשפט מקרי עד כדי לא קיים. מדי מחזור התמחות אנו שומעים (בצער רב) על מקרים בהם מתמחים, לרוב בתום התמחותם (והסמכתם כעורכי דין), מגישים תביעות או תלונות כנגד המשרד בו התאמנו, ומגוללים סיפורי זוועה על מטלות כגון שטיפת מכוניות, שליחויות פרטיות, ועוד כהנה וכהנה מטלות שהדעת אינה סובלת, כשבמקרים קיצוניים אף נשמעות תלונות מצד מתמחים שנאלצו לשלם למאמנים שלהם על הזכות להתמחות במשרדם.

עריכת סרטי וידאו כלולה בהתמחות?
לפני מספר ימים עלה לכותרות סיפורו של מתמחה, שהועסק כטרום מתמחה במשרד עורכי הדין ידוע ומוכר בתחומו. לטענת המתמחה, מאמנו הטיל עליו מטלות שאינן משפטיות כגון: עריכת סרטי וידאו והבאת רכבו למוסך. בנוסף נטען, כי תנאי ההעסקה אליהם התחייב עורך-הדין המאמן לא כובדו על ידו, שכן המתמחה אף נדרש לעבוד יותר שעות מכפי שסוכם עמו. בשל כך המתמחה הגיש תביעה בסך 56,000 ₪ כנגד המשרד בו הועסק.

מנגד, העו"ד המעסיק, בעל וותק של כ- 4 עשורים (בקירוב) בתחום, הכחיש את טענותיו של המתמחה, וטען כי המתמחה מסר הודעת התפטרות עקב "הרעה בתנאים" רק כדי לזכות בדמי אבטלה. התביעה הוגשה בשבוע שעבר, וביהמ"ש יידרש להכריע בסוגיה הספציפית הזו, אולם בין אם הצדק נמצא עם עורך-הדין ובין אם עם המתמחה, סוגיית העסקת המתמחים מצאה עצמה (שוב) בכותרות.

אין פיקוח רשמי של הלשכה
הגם שהמקרה הנוכחי דן בהעסקתו של טרום מתמחה, העסקה שאינה מפוקחת ע"י לשכת עורכי הדין באופן רשמי, הרי שסוגיית הטיפול בתנאי העסקת המתמחים כבר הפכה לתקליט שבור. לא מזמן בוצעו ביקורות של הלשכה במשרדי עורכי דין מהשורה הראשונה המעסיקים עשרות מתמחים בשנה, אולם לפחות כלפי חוץ לא נמצא ולו "שעיר לעזאזל" אחד בקרב המאמנים שנבדקו.

הבעיה האמיתית היא שהמתמחים שאכן מתבקשים לבצע מטלות לבר משפטיות, ואלו שזכויותיהם כעובדים נרמסות ע"י מעסיקיהם, נמנעים מלהתלונן מחשש שתקופת התמחותם תיפסל ע"י הלשכה, (וזו הסיבה שהמעט שמגישים תביעות עושים זאת בדיעבד, לאחר שהוסמכו באופן רשמי ע"י הלשכה). כמו כן, המתמחים חוששים שמא המאמן שלהם יתנכל להם, ויסרב להמליץ עליהם למשרה בה הם חושקים לאחר תקופת התמחותם, או שמא יצא להם שם של עובדים שאינם לויאליים למעסיקיהם.

כשלים אלו, ביחד עם היצע המתמחים הגדול, פרי ריבוי המכללות למשפטים הקיימות בישראל, גורמות לכך שעשרות מתמחים מתמודדים על כל משרת התמחות פוטנציאלית, וכמו בכל שוק רווי, תנאי ההעסקה המוצעים למתמחים יורדים, ורמת הדרישות (לרבות הדרישות שאינן מקצועיות) עולה.

מערך הפיקוח על תנאי ההעסקה של המתמחים כיום אינו מספק, ויש צורך בהקצאת משאבים גדולה יותר, בביקורות פתע ובהענשה מהותית של מאמנים שיתפסו בקלקלתם, בכדי למגר את התופעה. העובדה שכמות המשפטנים שתרים אחר התמחות מדי חצי שנה רק גדלה, הופכת את המשימה לקשה ביותר.

* גל-און קפל שמואלי - משרד עורכי דין