התמיכות המוענקות לעמותות על-ידי משרדי ממשלה נקבעות לפי סעיף 3א' לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה- 1985. בסעיף זה מוגדר "מוסד ציבור" כ-"גוף שאינו מוסד ממוסדות המדינה, הפועל למטרה של חינוך, תרבות, דת, מדע, אמנות, רווחה, בריאות, ספורט או מטרה דומה".
רוצים לשאול שאלה? היכנסו עכשיו לפורום בג"ץ ומנהלי
סעיף ד' קובע: "הסכום שנקבע בסעיף תקציב לסוג של מוסדות ציבור יחולק בין מוסדות ציבור הנמנים עם אותו סוג לפי מבחנים שוויוניים" ובסעיף קטן ז': "המבחנים והנוהל יפורסמו ברשומות".
מכאן עולה, שלפחות לגבי משרדי ממשלה התומכים בעמותות, קיימת חובה שבחוק לפרסם קריטריונים וכן הוראה לחלוקה שוויונית של הכספים המוקצים בתקציב המדינה. דין דומה אינו קיים לגבי עיריות ומועצות מקומיות, הקובעות את המבחנים בהתאם לתקציבן או נטיית ליבן וללא חובת קביעה או פרסום.
מהו, אם כן, הסעד שקיים לעמותה כזו כנגד החלטה שהיא אינה עומדת בקריטריונים ומה יכולתה של עמותה לערער על צמצום המענק בשנה מסויימת, על מניעתו כלל או על העובדה שלא קויים סעיף 3א' (ד') לאותו חוק והחלוקה לא נעשתה "לפי מבחנים שוויוניים"?
במקרים רבים פונות העמותות לאותה ועדת הקצבות או לאותו גורם שפסק בעניין בבקשת ערעור. מאחר שברוב משרדי הממשלה, ובודאי בעיריות ובמועצות המקומיות, לא קיים הסדר משפטי של סמכות ערר כדין, ממילא מופנה הערר לאותו גוף שהחליט את אשר החליט. במקרה כזה קורה שהעמותה אינה נענית כלל, וגם כשהיא נענית - סיכוייה לשנות את ההחלטה מועטים ביותר.
חוק בתי משפט לעניינים מנהליים
הפיתרון לשאלה זו היה צריך להיות טמון באופן טבעי חוק בתי משפט לעניינים מינהליים התש"ס- 2000 , שאמור היה להסיר נטל מבית הדין הגבוה לצדק על-ידי הכללה בסמכותו את אותו סוג עררים על ההחלטות האדמיניסטרטיביות בקשר לתמיכה בעמותות. דא עקא: בסעיף 3 לתוספת הראשונה לחוק הנ"ל הקובעת את סמכות בתי המשפט לעניינים מינהליים, נקבע במפורש - וכנראה מתוך טעות או מתוך אי-תשומת לב של המחוקק- כי ניתן לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים לקבלת צו על כל: "החלטה של רשות בענייני חינוך... ולמעט: ( 2) החלטה בעניין מתן תמיכות לפי סעיף 3א' לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה 1985".
מכאן, שכל שאלה הנוגעת לתמיכות בענייני חינוך ותרבות הוצאה במפורש מסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. הפנייה היחידה לסעד של עמותות שנפגעו היא לבית הדין הגבוה לצדק - תהליך ממושך ויקר שלא תמיד ביכולת העמותות הנפגעות לנקוט בו, הן משום עלות שכר עורכי הדין והן משום הזמן הממושך החולף בין הגשת הבקשה לצו על תנאי לבין החלטת הבג"ץ.
חובה אפוא על המחוקק לתקן את סעיף 3א' ולהקנות לבתי המשפט המנהליים סמכות גם במקרים אלה, מאחר שהוא הגוף המסוגל לטפל בפניות של העמותות שנפגעו, ויפה שעה אחת קודם.
עוד בנושא:
כל המידע על בית המשפט לעניינים מנהליים, מהותו ומטרותיו
* תחומי עיסוק המשרד - הקמה וניהול של חברות ועמותות ופירוקן, זכויות יוצרים, פרטיות, לשון הרע באינטרנט, גניבת עין, עוולות מסחריות.
* דוא"ל: obernstein@obc.co.il
