חלוקת רכוש בגירושין עלולה להיות סוגיה לא פשוטה. כיום, ישנן שלוש דרכים עיקריות אשר על פיהן יחולק רכוש בין בני זוג בישראל במועד גירושין. הדרך הראשונה היא הלכת השיתוף. מדובר בהלכה משפטית אשר שלטה במשך עשרות שנים וחלה גם היום על זוגות שנישאו לפני ה-1.1.1974. היות שהלכת השיתוף הייתה יציר הפסיקה, זוגות רבים מצאו עצמם "מתכתשים" אודותיה בערכאות המשפטיות. אי לכך, בשנת 1974, נכנס לתוקפו חוק יחסי ממון בין בני זוג.
במסגרת חוק זה (הידוע גם כ"חוק יחסי ממון"), המחוקק עיגן את האופן שבו יש לחלק רכוש בין בני זוג במועד גירושין. זוהי אפוא הדרך השנייה לחלוקת רכוש. כיום, מרבית תיקי חלוקת הרכוש אשר נדונים בפני הערכאות המשפטיות בישראל מבוססים על הוראות החוק הנ"ל. הדרך השלישית לחלוקת רכוש בין בני זוג היא במסגרת הסכם ממון (או הסכם גירושין). חוק יחסי ממון קובע את המנגנון לחלוקת הרכוש המשותף, אך מעגן את זכותם של בני הזוג להסכים ביניהם על חלוקה אחרת.
חוק יחסי ממון – האם תמיד חצי-חצי?
כאשר בני זוג שנישאו לאחר ה-1.1.1974 לא מגיעים להסכמה משותפת בנוגע לחלוקת הרכוש, בית המשפט יידרש להכריע בין הצדדים. סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע, כי עם פקיעת הנישואין, כל אחד מבני הזוג זכאי לקבל מחצית משווי כלל הנכסים המשותפים. העיקרון הוא (לכאורה) פשוט. יש לחלק את הרכוש חצי-חצי.
עם זאת, כבר בסעיפים הקטנים של סעיף 5 הנ"ל, ניתן לזהות את הפרצה הראשונה. סעיפים אלה מכירים בכך שיש להוציא ממצבת הרכוש המשותפת נכסים שהיו לאחד מבני הזוג טרם הנישואין, נכסים שאחד מבני הזוג קיבל בירושה או במתנה במהלך תקופת הנישואין, גמלאות מסוימות (לרבות גמלה מביטוח לאומי) ופיצויים לפי הוראות חיקוק בגין נזקי גוף (או מוות).
כמו כן, ולמרות קביעתו הברורה בסעיף 5, המחוקק הוסיף הוראה בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון. על פי סעיף זה, במידה שאחד מבני הזוג מבקש זאת, יש לבית המשפט או בית הדין את הסמכות לקבוע איזון משאבים שאיננו בדרך של מחצה על מחצה. יודגש, כי החוק קובע שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו זו ב"נסיבות מיוחדות" בלבד.
דוגמאות לשיקולים "נפוצים"
היות שהמחוקק לא קבע הוראות ברורות ומפורשות אשר מפרטות את אותן "נסיבות מיוחדות", מונח זה קבל פרשנויות שונות ומגוונות בשורה ארוכה של פסקי דין. ההבדלים המסוימים בין הפרשנויות לחוק טמונים בתפיסה לפיה כל מקרה צריך להיבחן לגופו על פי "כלל השיקולים הרלבנטיים" (דבריה של כב' הנשיאה בדימוס, דורית ביינייש). מהם אותם שיקולים רלבנטיים אשר מצדיקים את סמכות בית המשפט מכוח "נסיבות מיוחדות"? בהמשך המאמר יוסבר אודות שניים מהשיקולים הפופולאריים ביותר (מאמץ משותף ואפשרויות כלכליות בעתיד).
מיותר לציין, כי מדובר במעט המחזיק את המרובה. מלבד שני השיקולים שיוצגו, ישנם שיקולים נוספים אשר יכולים לצקת תוכן בסמכותו של בית המשפט מכוח סעיף 8(2) לחוק. למשל, טענות בדבר הברחת רכוש (אשר פגעה במצבת הנכסים המשותפת), התנהלות קלוקלת מצד אחד מבני הזוג (למשל, הימורים או נטילת סיכונים כלכליים גבוהים ללא התייעצות עם הצד השני) ועוד.
מאמץ משותף – בחינת תרומתם של בני הזוג לציפיות הכלכליות מתוקף הנישואין
בני זוג רבים אשר תולים יהבם בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, טוענים לא אחת כי הצד השני לא תרם את חלקו למאמץ המשפחתי המשותף. דוגמה לכך ניתן לראות בפסק דינו של כב' השופט גרינברגר בתמ"ש 20964/02 אשר ניתן בדצמבר 2009. במקרה זה, האישה טענה כי הבעל לא היה זכאי למחצית הרכוש משום שהוא גם לא עבד במשך תקופה משמעותית וגם לא תרם כלל לניהול הבית. בית המשפט בחן את הטענות, קבע כי יש בהן מן הצדק, והורה על חלוקת רכוש של 75%-25% לטובת האישה.
כבוד השופט גרינברגר הדגיש בפסק דינו, כי הזכות לאיזון משאבים בדרך של מחצה על מחצה תלויה בכך שכל אחד מבני הזוג "יעמוד בציפיות הכלכליות" שנוצרו מעצם טיב הנישואין. "שכל אחד, כשותף מלא, יתרום לפי יכולתו לקידום המשפחה, בכל התחומים ובמיוחד בתחום הכלכלי", דברי כב' השופט גרינברגר. כב' השופט הוסיף כי סמכותו מכוח סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון יכולה להתגבש במקרים בהם מוכח שאחד מבני הזוג "התנער מאחריות".
פערים כלכליים בין בני הזוג
כידוע, פקיעת הנישואין עלולה להביא למצב שבו אחד מבני הזוג יתקשה לעמוד על רגליו מבחינה כלכלית. קל וחומר לאחר נישואים ארוכי שנים אשר במהלכם (מטבע הדברים) נוצרים פערים כלכליים בין בני הזוג. אי לכך, במספר פסקי דין שעסקו בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, נקבע כי פערים ניכרים באפשרויות הכלכליות של הצדדים בעתיד מהווים אף הם עילה להחלת סמכות "הנסיבות המיוחדות".
בית המשפט העליון יישם את סוגיית הפערים הכלכליים בבע"מ 4623/04. בפסק דין זה (ניתן אמנם בעניינה של הלכת השיתוף אך גם משמש לפרשנות חוק יחסי ממון), נקבע כי כאשר אחד מבין הזוג שימש בתור "בן זוג ביתי", בעוד ששותפו ניהל קריירה מצליחה ("בן זוג קרייריסטי"), הפער שנוצר בין הצדדים יכול להצדיק חלוקת נכסים לא שוויונית בגירושין. במקרה הנ"ל, בית המשפט העליון פסק כי האישה שהייתה הצד החלש מבחינה כלכלית, תהיה זכאית לסכום חד פעמי של כ-250,000 ₪ מהבעל, וזאת בכדי לצמצם את הפערים שנוצרו בין הצדדים לאורך השנים.
