בימ"ש השלום בת"א דן בתביעה כספית על סך 460,000 שקלים, שהגיש אדם נגד עיריית מודיעין בטענה כי הפרה הסכם שכרתה עימו למתן שירותי פרסום, בכך שהפסיקה חד צדדית את העבודה איתו, לפני תום התקופה החוזית. סכום התביעה משקף, בעיקרו, אובדן רווחים שנגרם לתובע בשל הפסקת ההתקשרות בין הצדדים, בטרם עת.
לטענת התובע, מזכר ההבנות שהוחלף בין הצדדים בנוגע לתקופת העבודה המשותפת מהווה הסכם מחייב בין הצדדים, ובהתאם להתחייבות הכלולה בו לעניין תקופת ההסכם (36 חודשים מחודש אוקטובר 2002), היה על העירייה להמשיך את ההתקשרות עמו לפחות עד לחודש אוקטובר 05. לפיכך, הפסקת ההתקשרות עימו במחצית שנת 2004 על ידי העירייה, מהווה הפרה של הסכם זה וסיום שלא כדין של ההתקשרות עימו.
עיריית מודיעין טענה מנגד, כי בין הצדדים לא נכרת בשום שלב הסכם מחייב, וכי מחויבויותיה כלפי התובע התמצו בביצוע תשלומים שוטפים עבור שירותי הפרסום שקיבלה מהתובע עד לחודש מאי 04, תשלומים אשר אין מחלוקת כי בוצעו במלואם.
בהתייחס למזכר ההבנות טענה העירייה, כי אינו יכול לחייב אותה, שכן הוא לא עומד בדרישות הדין לעניין התקשרות עם רשות מקומית, משום שהוא לא נושא את חתימותיהם של גזבר העירייה וראש העירייה ואף לא חתימה של גורם אחר כלשהו בעירייה.
האם נכרת הסכם בין הצדדים?
השופטת שרון גלר דנה בשאלה, האם נכרת הסכם בין הצדדים, וקבעה כי מחומר הראיות עולה כי שני הצדדים, התכוונו לכך, שמזכר ההבנות ישמש כהסכם מחייב ביחס למתן שירותי הפרסום על ידי התובע לעירייה.
עם זאת נקבע, כי לא ניתן לראות במזכר ההבנות הסכם המחייב את העירייה.
" במקרה דנן, כאמור, אין חולק, כי לא קויימה דרישת הצורה הקבועה בסעיף 203 לפקודת העיריות, באשר ההסכם עליו נסמך התובע, הוא מזכר ההבנות, לא נחתם על ידי גורם כלשהו בעיריה, וממילא, לא נחתם על ידי ראש העיר והגזבר בצירוף לחותמת העיריה, כדרישת הסעיף", כתבה השופטת בפסק הדין, וקבעה כי בשל כך התוצאה הראויה היא, שאין לחייב את העירייה בחיוב כלשהו עבור תקופת ההסכם הנקובה במזכר ההבנות.
השופטת הוסיפה, כי אינה רואה מקום לחייב את התובע בהוצאות בהתחשב במכלול נסיבות המקרה, לרבות המצגים אשר גורמים שונים יצרו לפני התובע בהקשר למזכר ההבנות.
רוצים לקרוא את פסק הדין? תקדין - פסק דין
(ת"א 45333-07 אטיאס נ' עיריית מודיעין-מכבים-רעות)
