בעת גירושין, ישנם שלושה עניינים מרכזיים אותם יש להסדיר: המשמורת על הילדים, דמי המזונות וחלוקת הרכוש המשותף.
חוק יחסי ממון
חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, אשר עבר תיקונים משמעותיים בשנת 2008, מסדיר את אופן חלוקת נכסי הזוג עם פקיעת הנישואים (במקרה של גירושין או מוות). מטרת החוק היא לפרק את השיתוף הכלכלי בין בני הזוג, לחלק את כלל נכסיהם ביניהם ולאפשר להם להתחיל דף חדש בחייהם, ללא כל תלות או קשר רכושי לבן הזוג.
החוק קובע, כי חלוקת הרכוש תעשה בדרך של הסכם ממון. בני הזוג אשר לא חתמו על הסכם ממון (ואלו רוב הזוגות), יראו כמסכימים להסדר איזון משאבים בהתאם לחוק.
איזון משאבים
סעיף 5 קובע את כלל האצבע, לפיו כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט: נכסים שהיו להם לפני הנישואים או שהתקבלו במתנה או בירושה במהלכם, גמלה מביטוח לאומי או פיצוי עבור נזקי גוף, ונכסים עליהם הוסכם בכתב כי שווים לא יאוזן ביניהם.
סעיף 5א' המהווה תוספת חשובה לחוק, ניתק את התלות בין איזון המשאבים לבין קבלת הגט, ותקן את חולשתו המרכזית של החוק. התיקון מאפשר לבצע את איזון המשאבים בטרם פקיעת הנישואים, אם חלפה שנה מיום פתיחת ההליכים או אם קיים קרע בין בני הזוג, גם אם הם חיים ביחד, לתקופה מצטברת של תשעה חודשים מתוך השנה. בית-המשפט רשאי לקצר את התקופות בנסיבות מסוימות, כמו במקרים של אלימות. כמו כן, בית-המשפט רשאי להתנות את ביצוע חלוקת הרכוש בהסכמת בן הזוג למתן הגט.
יצוין, כי התיקון מנע מנשים רבות להיות במעמד נחות ולהיות נתונות לסחטנות מצד בן הזוג, אשר פחות מעוניין מהן להתיר את הקשר.
חלוקה שונה של הרכוש - מתי?
על אף שכלל האצבע הוא כאמור חלוקה שווה של הנכסים, סעיף 8 מקנה לבית-המשפט סמכויות מיוחדות לקבוע בנסיבות המצדיקות זאת, חלוקה שונה או הכללת נכסים נוספים.
סעיף 8(2) לחוק מאפשר לבית המשפט: "לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג".
בדברי ההסבר להצעת החוק מובהר, כי במדינות מערביות החקיקה בנושא מתייחסת לפערים הכלכליים שבין בני הזוג, ומאפשרת העברת סכומים גבוהים יותר לבן הזוג החלש. זאת מתוך הבנה, כי פערים אלה נובעים מכך שאחד מבני הזוג ויתר על התפתחותו המקצועית ועל יכולת ההשתכרות, כדי לאפשר לבן הזוג האחר לעשות כן.
לדוגמה, כאשר רופא מצליח ועקרת בית שגידלה את ילדיהם מתגרשים, חלוקה שווה ביניהם לא תשרת את תכלית החוק. יש להתחשב בכך שעבור האשה, שדאגה לבית, לא רכשה מקצוע או השכלה ואין לה נסיון תעסוקתי, לא יהיה די בקבלת מחצית מהרכוש כדי לאפשר לה התחלה הוגנת של פרק חדש בחייה. בעוד שהרופא טפח בשנים אלו את המוניטין ואת הונו האישי, והוא ממשיך לעבוד ולהרוויח, לעקרת הבית אין נקודת התחלה לייצור הכנסה. שיקול זה ילקח בחשבון כאשר בית המשפט יחלק את רכוש בני-הזוג, וכך, על אף שהרכוש הצטבר לכאורה בזכות עבודתו של הבעל, עשויה האשה במקרה זה לקבל נתח גדול ממנו, בזכות עבודתה הקשה בבית ותרומתה להצלחתו.
דוגמה נוספת לסמכויותיו המיוחדות של בית המשפט - דירה שקיבל אחד מבני הזוג בירושה ושימשה את המשפחה למגורים, עשויה להיחשב חלק מהרכוש המשותף.
סעיף זה מקנה לבית-המשפט שיקול דעת רחב והחלטה בכל מקרה לפי נסיבותיו, תוך התחשבות בתרומה של כל אחד מבני הזוג לנישואים, בעיקר התרומה שאינה כלכלית, וברוח תפיסות מתקדמות וחברתיות של הלכת השיתוף. לא חלוקה שווה אלא חלוקה שוויונית.
אשם בחלוקת רכוש
בבתי-המשפט אין משקל לשאלת האשם בפירוק הנישואין, ונסיבות כמו בגידה, עזיבת הבית או "תרומה" אחרת לגירושין, לא אמורות להשפיע על אופן חלוקת הרכוש.
האם זהו המצב גם בבתי-הדין הרבניים?
חלוקת רכוש בבתי-הדין הרבניים
בתי-הדין הרבניים לכאורה אינם כפופים לחוק, ופוסקים בהתאם להלכה היהודית. נקודת המוצא היא, כי נישואים אינם כוללים שיתוף ממוני ברכוש, וכי העול הכלכלי במהלך הנישואים מוטל על הבעל בלבד. בעבר, חלוקת הרכוש נעשתה בהתאם להלכה היהודית והביאה לתוצאות לא סבירות שהעלו ביקורת רמה. עם השנים, הוחלו על בתי-הדין (דרך צינור חוק שיווי זכויות האשה) חוק יחסי ממון והלכות בית-המשפט העליון, כך שכיום, בפועל, חלוקת הרכוש מתבצעת בדומה לחלוקה בבתי-המשפט, ברוח הלכת איזון המשאבים. יחד עם זאת, בתי-הדין הרבניים עשויים לתת לשיקולים נוספים של אשמה להוביל לחלוקה אחרת. למשל, במקרה של בגידה מצד האשה, מצא בכך בית-הדין הצדקה להתערב בחלוקת הרכוש לטובת הבעל. החלטה זו ספגה ביקורת בבית-המשפט העליון.
יוזכר, כי תביעות הכתובה נושאות אופי "עונשי", כאשר זכותה של אשה לכתובתה עשויה להישלל, למשל במקרים בהם האשה "זנתה תחת בעלה", סירבה לקיים יחסי אישות או אף עזבה את הבית. בתביעות אלו להתנהגות הצדדים משקל רב.
לאן יש להגיש תביעת פירוק שיתוף?
למעשה, כל ערכאה תכריע לאור הלכת איזון המשאבים בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של המקרה תוך הפעלת שיקול דעת רחב. ההבדלים כיום בין הערכאות הצטמצמו במידה מסויימת, ובהכרעות בתי-הדין הרבניים נושבות רוחות של שוויון, קדמה וצדק, והתאמה לחוק יחסי ממון והלכות בית-המשפט העליון. מנגד, שיקול הדעת הרחב יצר פערי גישות משמעותיים בין השופטים והדיינים, ופסיקות שונות אף במקרים דומים. בעוד שבית-המשפט העליון מונע מבית-הדין להחיל שיקולי אשמה, ניתן למצוא דווקא בהחלטות בית-המשפט לענייני משפחה התחשבות מסויימת בשיקולים אלו, במקרים כמו: הברחת נכסים או גילויי אלימות מתמשכים. בכל מקרה, על אף שנקודת המוצא היא חלוקה שווה, ההכרעה עשויה להיות בלתי צפויה.
כמובן שדרך המלך היא לבצע חלוקה הוגנת של הרכוש בהסכם ממון או בהסכם גירושין, בכבוד הדדי והתחשבות בבן הזוג ובעיקר בילדים. אך הנסיון מראה, כי בני זוג רבים לא מגיעים להסכמה ביניהם. לכן מומלץ לבחון היטב כבר בשלבים הראשונים, באמצעות עורך-דין המתמחה בגירושין בפרט, את מכלול הנסיבות ואת רשימת הנכסים הממצה, כולל נכסים עתידיים, של כל אחד מבני הזוג ושל שניהם ביחד, ולפעול בערכאה המתאימה לחלוקת נכסים רצויה.
