סעיף 14 ופנסית חובה

בעקרון חוק פיצוי פיטורים קובע את הזכאות של עובד לקבלת פיצוי פיטורים בעת סיום עבודה בנסיבות שמזכות בפיצוי פיטורים (פיטורין או התפטרות שמזכה בפיצוי פיטורין (על פי המקרים המנוים בחוק פיצוי פיטורים ובפסיקה)). הכלל שבחוק פיצוי פיטורים קובע שגובה הפיצוים שווה למשכורתו האחרונה של העובד כפול שנות וותק (משכורת לכל שנת עבודה ובאופן יחסי - כנ"ל). סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים קובע חריג לכלל זה ומאפשר למעביד הקלה מהכלל הזה בכך שהוא קובע שאם המעסיק הפקיד כספים לקופת גמל לקצבה או לפיצויים ונקבע כי כספים אלה יבואו 'במקום' מחויבותו של המעסיק לתשלום פיצוי פיטורים, אזי המעסיק פטור מתשלום פיצוי פיטורים, בכפוף לגובה המשכורת שממנה הפקיד כספים ולתקופה שבגינה הפקד כספים והכל בלבד שהדבר (החלת סעיף 14) יקבע בהסכם קיבוצי או בהסכם אישי שקיבל אישור של העבודה. בעקרון יש 'אישור כללי' שפרסם שר העבודה לענין תחולת סעיף 14 שאם מעסיק ועובד מעוניינים- הם יכולים לקבוע שהוא יחול עליהם. במקביל, כיום, המקור הנורמטיבי העיקרי הקובע חובת ביטוח פנסיוני הינו צו ההרחבה לפנסיה חובה אשר קבע בתוכו את החלת הכלל של סעיף 14 הנ"ל.