אני מתבייש

היום 16.4.12 הופעתי בועדת ערר על פי חוק 'נרדפי הנאצים' , שקובע כי מי שברח והסתתר ברוסיה במלחמת העולם השנייה עומד בקריטריונים של ועדת שני להכרה במחלת האלצהיימר כמחלה שניתנים בה אחוזי נכות. הגעתי למשפט על מנת ללוות את אבי, משה קרמפף, ניצול שואה בן 90, על מנת שמחלת האלצהיימר ממנה הוא סובל תוכר על ידי משרד האוצר. השופטת רחל גרינברג דחתה את התביעה וכתבה בהחלטתה: "אנו מאמינים לדברי העורר שסופרו באמצעות בנו – כי ברח מפני הנאצים לרוסיה. אולם בריחה מסוג זה אינה נחשבת לחיי סתר על פי הפרמטרים שנקבעו לכך בפסיקה". אמרתי : "מעדותי שומע אני את סיפורי הבריחה של אבי מפולין לרוסיה בזמן פלישת הנאצים. הסתתרותו בקולחוזים של רוסיה, ההשפלות, המכות והגנבות שעבר". הוספתי והדגשתי כי אבי לא 'הלך לבלות' אלא ברח בחשאי וחי בסבל נוראי במשך יותר משנה עד שעלה לישראל. לכן שימוש במילה 'הסתתר', 'ברח', 'סבל' או 'עבר השפלה, סבל מרעב, חבלות ותנאים נוראיים נוספים' אינה משנה! הפצרתי בה שתלך לקראת בן האדם שעומד מולה - אנחנו איננו רובוטים ותפקידה כשופטת וחשוב מזה, כבן אדם, להפעיל שיקול דעת ולתמוך בניצול שסובל מולה, גם אם זה לפנים משורת הדין. אך השופטת בשלה: "ברח מפני הנאצים לרוסיה אך לא הסתתר" - בריחה לא נחשבה לחיי סתר. מה שיש לי לומר לכם גברת רחל גרינברג ופרופסור זהבי יוסף: כל הכבוד לכם, חסכתם למשרד האוצר כמה מאות שקלים בחודש! ממילא כל יום שורדים פחות ופחות ניצולי שואה, אז היו רגועים - עוד כמה שנים לא יוותרו יותר ניצולים חיים וכך יחסך כסף רב לאוצר. מנהל וקוראי הפורום, השופטת לא האמינה לאבא שלי, שבשמו דיברתי, והעדיפה לחסוך למדינה כמה עשרות שקלים בחודש על חודה של מילה , אשמח לקרוא את דעתכם על המקרה.