האם דירה ששולמה על ידי ההורים ונרכשה במטרה לסייע לבן היא מתנה או הלוואה או של ההורים? הסוגיה הזו עמדה במרכזו של משפט ארוך שהחל את דרכו בביהמ"ש השלום והמשיך למחוזי בערכאת ערעור.
אחת המסקנות העיקריות של פסק הדין, סביב הסכסוך המשפחתי, היא שלא מומלץ לבני משפחה לקבל ייעוץ או ליווי משפטי מאותו עורך דין. ההמלצה היא שכל צד יהיה מיוצג בנפרד, שכן יש חשש ליחס לא הוגן ולא שוויוני כלפי מי מהצדדים, ובמיוחד נכון הדבר בנוגע לייצוג של עו"ד משותף במקרקעין.
המתדיין צריך בראש ובראשונה להסתמך על החוק (במקרה זה על חוק המכר במקרקעין ועל חוק המקרקעין-מסמך בכתב) וכן להסתמך על הפסיקה. עדיף לעשות הסכמים בכתב ולהסתמך על מה שצוין בהסכמים, ולא על רצונות וחלומות שיש לצדדים. כשיש הסכמות, והן נאמרות בעל פה הן צריכות להיות ברורות לשני הצדדים.
במקרה הזה, שני בתי המשפט הבחינו בין הסכמים בכתב שערך העורך דין הראשון של הנתבעים, לבין הסכמים משפחתיים שנעשו בעל פה בין הצדדים ושבית המשפט אימץ אותם בפועל בפסקי הדין של השלום והמחוזי. לבסוף, אינך יכול לנבא מה תהיה ההחלטה הסופית ולעולם הצדדים לא יקבלו את כל מה שרצו וחלמו עליו. לכן, לפעמים, כשמדובר בסכסוך משפחתי, צריך לבחון את דרך הפשרה והשלום.
ראשיתו של הסכסוך
הסכסוך המשפחתי שבמרכז פסק הדין החל בשנת 2022 בתביעה של האם כנגד הבן ואשתו על סך של מיליון שקל. בתביעה נטען על ידי האם, שהכסף ניתן לבן ואשתו על דירה שהנתבעים רכשו והיו זקוקים באותה עת לאשראי. ההורים החליטו לפרוט את חסכונותיהם ולרכוש את הנכס עבורם כחיסכון לערוב ימיהם. כוונת ההורים היתה לקבל שכר דירה בעבור השכרת הדירה, ולצוות את הנכס לאחר מותם לארבעת ילדיהם הבוגרים.
הבן ואשתו המליצו להורים על עורך דין שהכירו היכרות מוקדמת, והלה לא החתים את ההורים על הסכם מכר, על אף שכבר במפגש הראשון עם עורך הדין, ההורים הודיעו קבל עם ועדה שהם מעוניינים לרכוש את הדירה. עורך הדין החתים את הצדדים על הסכם הלוואה וכשלוש שנים לאחר מכן הוזמנו ההורים למשרדו על מנת לחתום על הסכם לביטול ההלוואה.
ההורים חשבו לתומם שחתמו על "הסכם מכר", מה גם שקיבלו במשך שנים שכר דירה והסתמכו בנוסף על דברי הכלה, שיש הערת אזהרה לטובתם ולכן שהניחו שהם רשומים על הנכס . לימים נפטר האב (הבעל), אז גילתה האם שאין בידיה לא הסכם מכר, לא בטחונות ואף לא שיעבוד. בשלב הזה פנתה האם לעו"ד נחמה יוגב, לצורך סיוע משפטי בפנייה לבית המשפט.
פסיקת ביהמ"ש השלום
המשפט בין הצדדים החל בבית משפט השלום ונמשך כשנתיים. מצד אחד טענה האם שהיא שילמה עבור הדירה מיליון שקל, ומן הצד השני טענו הבן והכלה כי הכסף ניתן במתנה. הסכסוך בין האם לבנה התרחב למשפחה כולה. שלושת הילדים הנוספים הפסיקו לדבר עם אחיהם וגיסתם, בשל התנהלותו כלפי אמם. הם גם חשבו וטענו שאחיהם וגיסתם עשקו אותם, שכן הנכס היה מיועד גם להם.
בערכאה הראשונה, כב' השופט אליאס פסק שעל אף שהבעלים של הדירה, על פי הרישום בפנקס הבתים המשותפים, הם של הבן ואשתו, הרי החזקה המשפטית בדירה השכורה תהא של התובעת עד 120 שנותיה, ולא של הנתבעים.
השופט קבע שהצדדים לא נהגו מעולם על פי הוראת הסכם ההלוואה וכי ההלוואה לא נפרעה במועד שנקבע. היו הסכמות שונות בין הצדדים (הסכם הלוואה, הסכם ביטול הלוואה וההסכמים כתובים שעליהם הצדדים חתמו מול עוה"ד) ובעיקר היו הסכמות פנים משפחתיות. במשך כל השנים התובעת קיבלה לידיה את דמי השכירות, היא דאגה באופן בלעדי במשך כל השנים להשכרת הדירה, היא מימנה את התיקונים שנדרשו מעת לעת וקיבלה לידיה את מלוא דמי השכירות.
כב' השופט אליאס קבע שהואיל והתובעת תבעה פיצוי כללי, מכוח הסכמים, לרבות סעד של עשית עושר ולא במשפט, ומהטעם שהיה הסכם פנים משפחתי - החזקה בדירה תהיה של התובעת-האם. היא תשכיר את הדירה ותקבל לידיה את מלוא דמי השכירות המתקבלים. הכל, החל מיום הגשת התביעה ועד, כאמור, 120 שנים. גדלותו של השופט התבטאה כאשר סיים את פסק הדין במשפט הבא: "בשים לב לתוצאה אליה הגעתי ועל מנת ליתן לצדדים אפשרות לשקם יחסיהם – אין צו להוצאות משפט".
על אף שעורכי הדין ייצגו את לקוחתם בנאמנות והובילו אותה למיצוי מקסימלי של פסק הדין לטובתה, יש להודות שהיה קושי רב לאם, מה שהיה לרועץ בדרך להוכחת צדקתה.
בחוק המקרקעין, נכתב שיש חובה להציג הסכם בכתב לכך שהיתה עיסקה בין הצדדים. לאם לא היה הסכם מכר לפיו היא ובעלה אכן רכשו מהבן את הנכס. כמו כן, שתי הלכות פסוקות פעלו נגדה. האחת, חזקה שאדם החותם על מסמך שהוא יודע את תוכנו, והוא צריך לשכנע את בית המשפט שהוא חתם מבלי לקרוא ולהבין את המסמך. ואכן, העובדה שהאם ובעלה חתמו על הסכם הלוואה ולא על הסכם רכישה מוכיחה שלכאורה הם ידעו על מה הם חותמים. ההלכה השנייה קובעת שלגבי כספים הניתנים מהורים למי מילדיהם, הטענה היא שהכספים ניתנו כמתנה ולא כהלוואה.
הערעור
הנתבעים בחרו להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי ועיקר טענותיהם היו כנגד הקביעה של השופט שיש לתובעת חזקה משפטית, שאין לקבל את "יציר הכלאיים של הסכם פנים משפחתי" ושאין לקבל את הפסיקה הנשענת על "עשית עושר ולא במשפט". טענה נוספת של הנתבעים שנדחתה היא שיש כפייה על הצדדים להתקשרות לטווח ארוך (עד 120 שנה) וזה לא מקובל עליהם.
בסופו של יום, בית המשפט לערעורים דחה את טענות הנתבעים אחת לאחת. עם זאת, קיבל את ערעור הנתבעים במובן שהזכות להשכיר את הדירה תהיה שלהם כיוון שהם הבעלים הרשומים בטאבו, אך למעשה נקבעה תוצאה שהתובעת יכולה לחיות איתה בשלום, שהיא תקבל דמי שכירות עד 120 שנה על פי קביעת שמאי ולא פחות מהסכום שהתובעת מקבלת כיום.
(צילום ראשי: שאטרסטוק)
