ביטול חזקת הגיל הרך - על המשמעות וההשלכות

וועדת שניט, אשר הוקמה בשנת 2005 בראשותו של פרופ' דן שניט, התבקשה לבחון את נושא האחריות ההורית בגירושין, כפי העולה מחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב- 1962. בפרט, התבקשה הוועדה לבחון את "חזקת הגיל הרך" אשר מעוגנת בסעיף 25 לחוק לפיה, במקרים בהם אין הסכמה בין ההורים לעניין משמורת ילדיהם, ילדים עד גיל 6 יגדלו אצל אימם, אלא אם יוכיח האב נסיבות מיוחדות לפיהן הוא זה אשר ראוי יותר להיות ההורה המשמורן.

האבות מול האימהות
לאורך שנות פעילותה של הוועדה, נשמעו קריאות משני צידי המתרס - האבות מול האימהות. מצד האבות הוקמו ארגוני גברים אשר השמיעו קולות עידוד ותמיכה הקוראים לבטל את חזקת הגיל הרך מאחר שלטענתם, בין היתר, חזקת הגיל הרך מפלה את האבות לרעה, איננה שוויונית ומונעת מהם קשר עם ילדיהם. עוד נטען, כי אין הצדקה לדמי המזונות הגבוהים, לכאורה, הנפסקים לאבות ע"י בית המשפט/ בית הדין. לעומתם, מצד האימהות וארגוני נשים, נשמעו קריאות להותיר את חזקת הגיל הרך על כנה, בין היתר, בשל הפגיעה החמורה במעמד של הנשים והילדים בהליך הגירושין ולאחריו, שעלולה להיגרם כתוצאה מביטול החזקה.

אימוץ המלצות ועדת שניט
בשבוע שעבר, לאחר שנים ארוכות בהן התנהלו דיוני הוועדה והתקיים שיח ציבורי סוער, הודיע שר המשפטים, יעקב נאמן, על החלטתו לאמץ את המלצות ועדת שניט, לרבות המלצתה המהפכנית של הוועדה לבטל את "חזקת הגיל הרך". כצפוי, ביקורת על החלטת השר נשמעו מכאן ומכאן ועוררו מחדש את הדיון הציבורי סביב משמעות ביטול החזקה בכלל והשפעתה על הליך הגירושין בישראל בפרט.

אין חולק כי,  בראי טובת הילד רצוי שילד יגדל במחיצת הוריו, תחת קורת גג אחת, במסגרת תא משפחתי יציב, אוהב ודואג, אולם המצוי הוא שבהליך גירושין התא המשפחתי מתפרק ופרידת ההורים מובילה לשינוי בחיי הילדים ובקשר עם ההורה הלא משמורן, ברמה כזו או אחרת.

עומס על מערכת בתי המשפט
אם להקיש מהמציאות המשפטית הנוהגת כיום בקביעת משמורת הילדים ובהתייחס לעובדה שהמדובר בביטול חזקת הגיל הרך, הדנה אך ורק באוכלוסיית ילדים בגילאי 6 ומטה, נראה שהלכה למעשה לא יחול שינוי מהותי בתוצאות קביעת המשמורת, למעט העומס הרב שיצטבר בפתחן של הערכאות השיפוטיות, רשויות הרווחה וכל העוסקים במלאכה. 

ראשית, במקרים המגיעים לפתחן של הערכאות המשפטיות, עניין משמורת ילדים נדון (ויידון) ע"י היושבים בדין כשטובת הילד עומדת כנר לרגליהם, תוך שימוש בכלים ראויים ומקובלים העומדים לרשותם לבחינת סוגיית ההורה המשמורן הראוי ביותר בעבור הילד (עו"ס, פקידת סעד, פסיכולוגים, חוו"ד מומחים, מבחני מסוגלות הורית וכיוצ"ב). לפיכך, כשעקרון טובת הילד הוא השיקול המרכזי בקבלת החלטות ולא חזקת הגיל הרך, נוצר מצב לפיו ביטול או אי ביטול חזקת הגיל הרך איננה משנה מאום.

מסוגלות הורית והפעלת שיקול דעת
הפסיקה מלמדת, כי בענייני משמורת ילדים בית המשפט בוחן את התפקוד ההורי של כל אחד מהצדדים בראי טובתם של הילדים  ובודק למי מהצדדים ישנה מסוגלות הורית טובה יותר לספק לילדים את מלוא צורכיהם. חשוב להדגיש, כי קביעת משמורת בידי האם אינה מהווה שלילת אפוטרופסות של האב על ילדיו, ולכן החלטות מהותיות נותרות בידי שני ההורים, ללא קשר לעניין קביעת המשמורת. 

למעלה מן הצורך יובהר, כי גם מלשון סעיף 25 לחוק עולה כי, מדובר בחזקה אשר ניתנת לסתירה, וכשעניין משמורת ילדים מגיע לפתחן של הערכאות השיפוטיות, כל העוסקים בדבר יודעים שחזקת הגיל הרך איננה מהווה את השיקול הבלעדי לפיו נקבעת משמורת הילדים. חזקת הגיל הרך איננה בגדר כלל בל יעבור, ולכן במקרים בהם נדרשות הערכאות המשפטיות לברור מעמיק של סוגיית המשמורת הן פועלות בהתאם למציאות הנוהגת בין הצדדים, ומפעילות את שיקול דעתן, אשר לא תמיד עולה בקנה אחד עם חזקת הגיל הרך.

הילדים - קלף מיקוח בהליך הגירושין
עם זאת, המשמעות המהותית שתהא, ככל הנראה, לביטול חזקת הגיל הרך הינה דווקא בניהול הליך הגירושין. ביטול חזקת הגיל הרך עלול להוביל למצב שהילדים בהליך הגירושין יהיה קלף מיקוח חזק יותר מתמיד לאחד הצדדים, ההליך עלול להיות ארוך, מסורבל ויקר יותר לכל הנוגעים בדבר.
כמו כן, העומס הקיים היום, אם בערכאות המשפטיות ואם ברשויות הרווחה, רק ילך ויגדל, והחמור מכל: מי שישלם את המחיר הכבד ביותר על כל אלו יהיה הילד עצמו- שוב- על לא עוול בכפו.

קולו של הילד כמעט לא נשמע
אם לשפוט ע"פ המאבק הציבורי הנוקב המתנהל בין ארגוני האבות לארגוני האימהות, נראה שדרך ארוכה בפנינו להגשמת מטרת העל שניצבה בפני הוועדה ליצירת אחריות הורית משותפת למימוש זכויות הילד. המאבק הציבורי רק מדגיש את הפער בין הצדדים, על האינטרסים המנוגדים שלהם וניכר שבתוך כל ההמולה ולמרבה האירוניה, על אף שבילד עסקינן, קולו כמעט ולא נשמע והילד וטובתו לא נראים מבעד אבק המלחמה.
ביטול חזקת הגיל הרך איננה בבחינת "ניצחון" האבות או "כישלון" האמהות, שכן שבמלחמה כמו במלחמה, אין מנצחים. את תוצאות מהלך מעין זה, ככל הנראה לא ניתן לנבא במדויק ורק ימים יגידו.
לאור האמור, ראוי שתשומת הלב הציבורית תתמקד בילד ובטובתו בלבד, שכן בסופו של יום זה האינטרס שצריך להיות החשוב והמשותף לכולם. העברת האחריות על טובת הילד לוועדה כזו או אחרת הינה בבחינת זלזול בתפקיד ההורי, שהרי ההורים הם אלה שקובעים ומכתיבים את המציאות בה חי הילד, אם בהליך גירושין ואם לאו.