הפסיקה האחרונה של בג"ץ בנוגע לתשלום מזונות על ידי האשה, במקרים של משמורת משותפת ויכולות שכר זהות, העניקה משמעות מהותית למושג "משמורת משותפת".
עד לפסיקה זו, המושג משמורת משותפת היה נטול משמעות מהותית, שהרי שני ההורים הם האפוטרופוסים של ילדיהם והגדרת המשמורת התייחסה בעיקר למי מקבל את תפקיד "ניהול" הילדים ומהם הסדרי הראיה.
ההגדרה של הורה כ"משמורן" שימשה בעיקר לצרכים בירוקרטיים של המוסד לביטוח הלאומי ונגעה פחות למהות התפקיד.
בג"ץ קבע, שלהגדרה של משמורת משותפת תהיה משמעות כלכלית, אם אכן מתקיימת משמורת משותפת, יכולות ההורים שוות (או שהאשה מרוויחה יותר) והילדים הם בני 7-14 ומזונותיהם מוגדרים כ"מזונות מצווה" על פי הדין העברי
המהפכה של בג"ץ
בפסה"ד בג"ץ קבע, שלהגדרה של משמורת משותפת תהיה משמעות כלכלית, אם אכן מתקיימת משמורת משותפת, יכולות ההורים שוות (או שהאשה מרוויחה יותר) והילדים הם בני 7-14 ומזונותיהם מוגדרים כ"מזונות מצווה" על פי הדין העברי. במקרה כזה, על פי הפרשנות של ביהמ"ש העליון - האב אינו חייב במזונות יותר מאשר האם.
אין ספק, כי פסיקת בג"ץ התאימה את עצמה למציאות המשתנה, אך אינה סותרת את המקור ההלכתי ולמעשה - מתבססת על תקנת 'אושה' שתקנו חז"ל לפני כ- 1400 שנים.
בשנת 1944 פרסמה הרבנות הראשית את התקנות בנוגע לחובת האב למזונות ילדיו עד גיל 15 ובכך בססה את חובת האבות למזונות ילדיהם כחובה אבסולוטית שחלה בדין האישי
מהי תקנת אושה?
תקנת 'אושה' קבעה, כי יש לאב חובה אבסולוטית לכלכל את ילדיו עד גיל 6, אך הגדירה את חובת מזונות האב כחובת מצווה בין הגילים 7-14 ובתנאי שמצבו הכלכלי של האב יהיה טוב ושאין מקור אחר שיכול לכלכל את הילדים. התקדים בתקנה זו היה בהטלת אחריות על האבות כלפי ילדיהם, גם בגילאים שבהם כבר היה נהוג שהילדים יצאו לעבוד ויכלכלו את עצמם.
בשנת 1944 פרסמה הרבנות הראשית את התקנות בנוגע לחובת האב למזונות ילדיו עד גיל 15 ובכך בססה את חובת האבות למזונות ילדיהם כחובה אבסולוטית שחלה בדין האישי. 70 שנה אחרי, בשנת 2015, שבה הרבנות הראשית לדון בסוגיה לאור המציאות המשתנה ואבדן הרלוונטיות של הפסיקה המתקדמת דאז של חז"ל.
מכיון שהרבנות הראשית לא הכריעה בנושא, לקח בג"ץ את הסמכות לידיו, וקבע את ההנחיות ברגישות ובהתבסס על תקנת 'אושה' המקורית (שגם מבחינת ההלכה הינה בעלת משקל רב יותר, מכיון שהיא התקנה הראשונית).
להחלטתו צרף בג"ץ גם את מסקנות ועדת שיפמן וחוו"ד נוספות, שהסכימו כי בעידן הנוכחי השתנתה התפיסה המסורתית של מבנה המשפחה הן מבחינה כלכלית והן מבחינת האחריות ההורית. האמהות כיום עצמאיות כלכלית, והאבות מעורבים יותר בגידול הילדים, כך שהפרשנות החשובה שנתנה הרבנות הראשית לתקנת 'אושה' בשנת 1944, גורמת כיום לעוול מסוים שיש לתקנו.
לא ניתן להתעלם מהאפשרות שבעקבות פסק הדין, עלול להיווצר סכסוך חדש הנובע מחששן של האמהות לפגיעה כלכלית, ו/או מנסיון של אבות לנצל לרעה את פסה"ד ולדרוש משמורת משותפת רק כדי לא לשלם מזונות
הפסיקה כפתח לסכסוכים חדשים
לצד החשיבות הרבה של פסה"ד, לא ניתן להתעלם מהאפשרות שבעקבותיו עלול להיווצר סכסוך חדש הנובע מחששן של האמהות לפגיעה כלכלית, ו/או מנסיון של אבות לנצל לרעה את פסה"ד ולדרוש משמורת משותפת רק כדי לא לשלם מזונות.
מסיבות אלו קבע בית המשפט, כי משמורת משותפת היא כזו ששני ההורים מבינים את האחריות הכרוכה בכך, מפנים זמן ומתמידים לאורך זמן. תנאי נוסף הוא תקשורת טובה בין ההורים, שנשמרת גם אם יש מחלוקות וסכסוך מובנה שהם לא הצליחו להסכים עליו. הסידור נבחן לאורך תקופת זמן מוגדרת, שבה נקבעת משמורת זמנים ומזונות זמניים ולאחריה - במידה שביהמ"ש יתרשם שאכן מתקיימים התנאים - תוגדר משמורת קבועה על כל השלכותיה.
כב' השופט סלימאן, קבע כי בהחלטה על משמורת משותפת יש לבחון 6 פרמטרים מרכזיים: מידת מעורבות כל אחד מההורים בחיי הילדים לפני הגירושין; מידת הרצון והמחויבות של ההורים; מסוגלות הורית; שת"פ בין ההורים; מגורים בסמיכות; ורצון הילד
משמעות ההגדרה "משמורת משותפת"
מכיון שאין הגדרה חקיקתית - אין ספק שפסה"ד יחייב את עוה"ד לצקת תוכן מהותי יותר להגדרת המשמורת בכלל והמשמורת המשותפת בפרט.
פסה"ד התקדימי הראשון בנושא ניתן בשנת 2007 על ידי כב' השופט סלימאן, שקבע כי בהחלטה על משמורת משותפת יש לבחון 6 פרמטרים מרכזיים: מידת מעורבות כל אחד מההורים בחיי הילדים לפני הגירושין; מידת הרצון והמחויבות של ההורים; מסוגלות הורית; שת"פ בין ההורים; מגורים בסמיכות; ורצון הילד.
ככל שלהגדרת המשמורת יש נפח מהותי וכלכלי יותר, כך כל אחד מהפרמטרים הנ"ל עלול להוות פתח נוסף לסכסוך בין בני הזוג ומשאיר מקום רב יותר לשיקול ביהמ"ש.
בנוסף, פסה"ד של בג"ץ מביא גם לפתיחת תיקי מזונות ישנים, שבהם הוגדרה משמורת משותפת כעניין טכני ואילו כעת - לאור המשמעות הכלכלית החדשה - נפתח הדיון לגבי קיומה והשלכותיה.
כך למשל, לפני כשנה ייצג הח"מ אשה בהליך הגירושין. שני בני הזוג השתכרו יפה, והאשה היתה הדומיננטית בגידול הילדים. מערכת היחסים ביניהם רוויית מתח וכל עניין פעוט הוביל אותם לוויכוחים סוערים. לאחר חצי שנה של דיונים (טרם פסיקת בג"ץ), הסכימה האשה לוותר, ולכתוב בהסכם כי המשמורת היא משמורת משותפת.
אולם, לאחר פסיקת בג"ץ קיבלה ההגדרה הזו משמעות כלכלית נרחבת עבורה, ולכן האשה פנתה לביהמ"ש בטענה שיש לשנות את ההגדרה, מכיון שבפועל האב מעולם לא היה מעורב בגידול הילדים וגם לאחר הגירושין הוא לא באמת הקדיש להם מזמנו, אלא רק פנק אותם במנעמי כספו.
פסק הדין של העליון תיקן עוול עבור אבות לא מעטים, אך האפקטיביות של פסה"ד הזה תבחן לאורך הזמן
מהות הסכסוך משנה כיוון
המקרה הנ"ל ממחיש את ההשלכות הרחבות יותר שיש לפסה"ד, מעבר להיבט הכלכלי ואולי בגללו.
זהו פס"ד הוגן ונכון שהיה צריך להינתן, אבל למעשה הוא פותר בעיה אחת ופותח חזית אחרת. לפני פסה"ד הסכסוך העיקרי היה על גובה המזונות, ואילו כעת הסכסוך עלול להיות אישי יותר ונוגע במהות ההורות - האם אתה אבא טוב, האם יש לך מסוגלות הורית, האם אתה פוגע בילדים וכו'. השינוי במהות הסכסוך הופך אותו לאישי, רגשי ונתון לפרשנות רחבה, מה שלא פעם מוביל לסכסוכים מלוכלכים ופוגעניים.
פסק הדין של העליון תיקן עוול עבור אבות לא מעטים, אך האפקטיביות של פסה"ד הזה תבחן לאורך הזמן, ורק בעוד כשנתיים ניתן יהיה להעריך האם הוא גרם ליותר נזק או ליותר תועלת.
* השתתפה בהכנת הכתבה: יערית טרבלסי, כתבת זאפ משפטי
