בחודש פברואר 2011 שם כב' השופט מוריס בן עטר ז"ל קץ לחייו, כשהוא מותיר אחריו מכתב שלא מותיר מקום לספקות באשר למניע להתאבדותו - "עומס העבודה הכריע אותי". אמר ולא יסף. התאבדותו של השופט בן עטר ז"ל האירה זרקור לצד שמרבית הציבור נוטה להתעלם ממנו לעת שמועברת ביקורת על מערכת המשפט בכלל ועל משך הזמן שעובר עד למתן החלטות ופסקי דין בפרט, והוא העומס העצום שמוטל על שופטים בישראל.
עומס בלתי אפשרי
בשנת 2010 מספר התיקים התלויים ועומדים בבתי המשפט (לא כולל בביהמ"ש העליון) עמד על 465,219, בהם טיפלו 611 שופטים, כך שכל שופט נדרש לטפל בשנה בכ- 760 תיקים בממוצע. המדובר בעומס בלתי אפשרי שלאורו, אין זה פלא כי מרבית השופטים אינם מצליחים לעמוד במועד הקבוע בחוק למתן פסקי דין (30 יום ממועד שמיעת הסיכומים בתיק).
בטרם חלפו ולו ארבעה חודשים ללכתו מן העולם של השופט בן עטר, הוגשה הצעת חוק פרטית ע"י חמישה חברי כנסת, שעיקר תכליתה פרסום שמותיהם של השופטים ש"לא עומדים בקצב". בדברי ההסבר נטען, כי הסחבת בדיונים ובהחלטות בתי המשפט גורמת עינוי ועיוות דין למתדיינים בחסות ביהמ"ש. אולם, לעניות דעתו של הח"מ אין כל קשר של אמת בין הצעת החוק כפי שנוסחה לבין המטרה אותה היא לכאורה אמורה להשיג.
גם בעליון עמוס - מלצר בפיגור חמור
העומס העצום לא פסח גם על ביהמ"ש העליון, ולפני מס' ימים פורסם באתר האינטרנט של עיתון הארץ, כי בחודשים האחרונים צומצם דרמטית מס' השיבוצים של כב' השופט חנן מלצר, וזאת עקב פיגורים חמורים בכתיבת יותר ממאה החלטות ופסקי דין. ההחלטה לאפשר לכב' השופט מלצר להשלים את הפער נתקבלה, כך פורסם, עוד ע"י נשיאת ביהמ"ש העליון לשעבר, הגב' דורית בייניש, ככל הנראה עקב עומס עבודה שנבע מפרישתם של מס' שופטים והעיכובים בקליטת שופטים חדשים.
אזי, אם בעליון נפלה שלהבת, מה יגידו בשלום ובמחוזי?
מחד, לאפשר לשופטים "להוריד הילוך" מעת לעת היא פריווילגיה ששמורה אולי רק לשופטי ביהמ"ש העליון, וגם כאן מדובר באקט חריג ביותר. מאידך, לפרסם את שמותיהם של השופטים "הסוררים" רק יפגע באמון ציבור המתדיינים בפניהם ואף יחריף את הבעיה.
הדרכים להקלת העומס
אז כיצד ניתן לפעול כדי להקל על העומס ולמנוע את אותם עיכובים בלתי נסבלים?
שאלה זו יש להפנות לשופט מיכאל שפיצר, שמונה לאחרונה למנהל בתי המשפט ויחליף בתפקיד את השופט משה גל.
על השופט שפיצר תוטל האחריות למצוא את האיזון בין ייעול המערכת וזירוז הטיפול בתיקים, לבין מתן הזדמנות נאותה לשופטי ישראל לעשות משפט וצדק. על פניו, הנתונים הסטטיסטיים שפורסמו בינואר השנה מעידים על שיפור קל בעומס המוטל על כתפי בית המשפט, וזאת בין היתר עקב מינוי של 16 שופטים נוספים לכס השיפוט (עלייה של 2.5%).
פתרונות מערכתיים נוספים שעשויים להקל על העומס שמוטל על בתי המשפט (שלאו דווקא נמצאים תחת שליטתו של שפיצר), ניתן למצוא בהרחבת החובה לפנות לפגישת מהו"ת - פגישת גישור מקדמית בטרם דיון בביהמ"ש - לכלל התביעות האזרחיות (כיום מדובר בפיילוט המופעל במספר בתי משפט שלום בלבד), הליך אשר יעילותו מוטלת בספק שכן התיקים אינם נגמרים בישיבת המהו"ת המנדטורית (אם כבר אז בהליכי גישור מאוחרים יותר שבאים מתוך רצון של הצדדים), ובנוסף, העובדה שעד שלא מתקיימת ישיבת מהו"ת, בית המשפט לא מטפל בתיק, רק מאריכה את הסחבת וגורמת לכך שבעלי הדין חשים שהתיקים נדונים במשך יותר זמן.
גם שר המשפטים יעקב נאמן מנסה למצוא פתרון לבעיה, וזאת במסגרת הצעת החוק "בוררות חובה" אותה הוא מקדם, הצעה הזוכה לביקורת חריפה, לאור העובדה שיש בה כדי ליצור הפרטה דה-פקטו של מערכת המשפט, והחלפת השופטים בעורכי דין פרטיים, דבר שיכביד על זכות הגישה לערכאות, כאשר אותם עורכי דין פרטיים אף לא יהיו כפופים לדיני האתיקה המחייבים את השופטים בישראל.
בל נשכח, ישראל היא המדינה עם יחס עורכי דין לנפש הגבוה בעולם (עו"ד 1 לכל 156 תושבים), עובדה אשר מטבעה יוצרת התדיינות מיותרת, וייתכן שריסון כמות עורכי הדין המצטרפים לשוק העבודה מדי חצי שנה תסייע לצמצום התחרות בשוק הרווי, ועקב כך הפחתת העומסים על בתי המשפט שנדרשים לדון בכל אותן תביעות, כך שבסופו של דבר האזרח הקטן ידע שלא רק שיקבל את יומו בביהמ"ש, אלא גם יזכה לקבל בזמן סביר את פסק הדין בעניינו.
איזון בין יעילות ומהירות לבין יסודיות ועומק
אם כן, נראה שפתרונות קסם אינם קיימים בנמצא. למרות הניסיונות האמיתיים לייעל את המערכת ולשפר את נושא הסחבת בהכרעות בתי המשפט בתיקים העומדים בפניהם, הרי שכמות עורכי הדין הגבוהה בישראל, ביחד עם המספר הנמוך יחסית של תקני שופטים, כנראה תביא לכך שהעומס העצום המוטל על כתפיהם של השופטים יישאר בעינו, לפחות בשנים הקרובות.
הפתרונות צריכים להיות נקודתיים ומידתיים – מאוד קל, ויש יאמרו אף פופוליסטי, לבוא ולהאשים שופטים ב"סחבת", אך בשל המצב אשר תואר לעיל, לא יהיה הוגן לעשות כן, אלא במקרים קיצוניים.
השאלה האמיתית הצריכה להישאל היא זו: מהו האיזון הנכון אשר יש לבצע בין יעילות ומהירות בהכרעת תיקים לבין יסודיות, מקצועיות ועומק הנדרשים בעת כתיבת פסקי דין? אכן, הזמן שלוקח לבתי המשפט להכריע בתביעות הינו פרמטר חשוב להערכת תפקודו של שופט היושב בדין. עם זאת, אל לנו לשכוח, כי הפרמטר המרכזי האמור להנחות אותנו הינו מקצועיותו של השופט, יסודיותו וחוש הצדק שלו.
רק כאשר נזכור כי כל תיק העומד בפני בית משפט אינו רק שורה סטטיסטית הדנה בעומס וב"סחבות", אלא עולם ומלואו העומד בפני הכרעה, נוכל להגיע למצב בו בעלי הדין יזכו לקבל את פסק הדין בעניינם, אשר יינתן בזמן סביר, וחשוב מכך- יהיה צודק וראוי.
* עו"ד שי קדמי ממשרד עורכי דין גל-און קפל שמואלי
