במאמר זה נעמוד על הדרישה המופיעה בדיני הבוררויות, כי יש לעגן את הסכמת הצדדים להליכי בוררות בעת ההתקשרות ביניהם באופן שישקף את הסכמות הצדדים בעניין בצורה ברורה; ובנוסף, נעמוד על ההשלכות המשפטיות שיכולות להיות על זכויות הצדדים לדרוש את קיום הבוררות, בהיעדר הסכמה ברורה כזו. בתוך כך, נציג את חשיבות הטלת נטל הראיה להוכיח כי הצדדים הסכימו לבוררות, על כתפי הצד המבקש זאת, גם כאשר היא לכאורה מופיעה בכתב, בשעה שהדברים אינם ברורים.
טרם ניגע בליבו של הדיון המשפטי בסוגיות אלה, יש להבין קודם את היתרונות המובהקים של קיום הליכי בוררות, ליישוב מחלוקות מסחריות ואחרות, לעומת בירורן בהליכים משפטיים. כך, ניתן יהיה להבין מדוע בכלל עולה דרישה מצד אחד הצדדים לפחות, לקיים הליך בוררות, במקום הליך משפטי.
הליכי בוררות נדונים לרוב בפני מגשר או בורר מקצועי, המתמחים בתחום שעליו נסובה המחלוקת
מהו מקור מעמדו המיוחד של הליך הבוררות במשפט הישראלי?
הליכי גישור ובוררות נפוצים כיום הרבה יותר, משהיו בעבר. הליכים אלה מציעים אלטרנטיבה נוחה יותר; ולמרבה ההפתעה, פעמים רבות, גם זולה יותר בצורה משמעותית, לעומת הליכים משפטיים המתנהלים בבית המשפט.
הליכי בוררות נדונים לרוב בפני מגשר או בורר מקצועי, המתמחים בתחום שעליו נסובה המחלוקת. הדבר מבטיח כי המגשר/בורר יוכל להדריך את הצדדים בדרך שנכון ללכת בה, בהתאם למשקל המשפטי של טענותיהם.
בנוסף, הוא יוכל ליידע אותם בדבר הסיכונים הטמונים להם בהליכים משפטיים, סיכונים שהצדדים לעתים קרובות אינם מודעים להיקפם ולמשמעותם.
זאת ועוד: הליכי בוררות מפחיתים הרבה מהלחץ הנפשי והדאגה המאפיינים הליכים משפטיים, הנמשכים חודשים ארוכים, לעתים אף שנים רבות, עם הפסקות ממושכות בין דיון לדיון, נוכח העומס הרב המוטל על בתי המשפט.
לעומת זאת, הליכי גישור ובוררות נמשכים לאורך זמן קצוב וקצר יחסית, במהלכו נשמעות טענות הצדדים לאורך מספר ימים ברצף. כך, מופחת חלק ניכר מהדאגה והלחץ, המאפיינים הליכים המתנהלים בבית המשפט. ההליך כולו מסתיים תוך פרק זמן סביר, באווירה הרבה פחות טעונה והרבה יותר מסבירת פנים, עבור הצדדים המצויים במחלוקת.
לפי החוק, יש להציג בפני בית המשפט הסכמת הצדדים לבוררות באופן ברור ומוסכם, כדי שיסכים בכלל שלא לדון במחלוקת ביניהם בין כתליו ויאפשר להם לגשת לבוררות
מהו תנאי הבסיס הקבוע בחוק, לקיום הליכי בוררות?
כשקבע את דיני הבוררויות, ביקש המחוקק להבטיח כי הצדדים להסכמי התקשרויות שונים יסכימו מראש, באופן ברור ומובהק, כי המחלוקות ביניהם יתבררו בהליך בוררות ולא בבית המשפט וכי הדבר יופיע בהסכם ההתקשרות ביניהם.
זאת, משום שעל אף היתרונות המובהקים של הבוררות, הרי שמרגע שהצדדים החליטו ליישב כך את המחלוקת ביניהם, הם גם מוותרים על השירותים המשפטיים שהמדינה מעמידה לרשותם.
בשל כל אלה, סעיף 5 (א) לחוק הבוררות קובע כי: "הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות, וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך".
כלומר: לפי סעיף זה, יש להציג בפני בית המשפט הסכמת הצדדים לבוררות באופן ברור ומוסכם, כדי שיסכים בכלל שלא לדון במחלוקת ביניהם בין כתליו ויאפשר להם לגשת לבוררות.
באילו מקרים בית המשפט עשוי להתערב בכל זאת - ולדחות הסכם בוררות?
סעיף 24 לחוק הבוררות מונה שורה של מקרים, שבהם בית המשפט ידון בתביעה שהוגשה בפניו, גם אם אחד הצדדים העלה טענה, בדבר קיום הסכם בוררות. בין היתר, מונה החוק מקרה שבו: "לא היה הסכם בוררות בר-תוקף".
אחת השאלות שעולה מסעיף 24 לחוק: האם כדי לטעון כי הסכם בוררות הוא בר תוקף, חובה להציג בפני בית המשפט הסכם בכתב או שניתן להוכיח כי היתה הסכמה בעל פה או הסכמה עקיפה, שלא מדעת? תשובה לשאלה זו ניתן להקיש ממקרה שנדון לאחרונה בבית המשפט המחוזי.
במקרה שנדון בביהמ"ש: החברה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי והעלתה טענה מקדמית, לפיה יש לעכב את ההליכים המשפטיים וכי אם הסוכן מבקש לתבוע אותה, יהיה עליו לעשות זאת בפני בית הדין הרבני, שלטענתה מונה כבורר בין הצדדים
על מי נופל נטל ההוכחה כי קיים הסכם לקיום הליכי בוררות?
מקרה שהיה - כך היה. לבית המשפט המחוזי הגיעה בקשה לדון במחלוקת שבין סוכן הפצה של חברת מוצרי צריכה כלשהם (להלן: "הסוכן") לבין יצרנית של אותם המוצרים (להלן: "החברה").
אותו סוכן רכש קו חלוקה של מוצרי החברה מסוכן שקדם לו (להלן: "הסוכן הראשון") בממון לא מועט. מטבע הדברים, הוא ציפה כי החברה תכבד את הסכם ההפצה שנחתם בינה לבין הסוכן שקדם לו (להלן: "הסכם ההפצה").
לימים, נתגלע סכסוך בין הסוכן לבין החברה. זאת, לאחר שהסוכן סבר כי החברה אינה מכבדת את מכלול הזכויות המגיעות לו, לפי הסכם ההפצה. בשל כך, הוא ביקש לתבוע את החברה בבית משפט השלום - ובקשתו נענתה.
החברה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי והעלתה טענה מקדמית, לפיה יש לעכב את ההליכים המשפטיים וכי אם הסוכן מבקש לתבוע אותה, יהיה עליו לעשות זאת בפני בית הדין הרבני, שלטענתה מונה כבורר בין הצדדים.
יסוד הטענה של החברה לקיום הליך בוררות בבית הדין הרבני ודחיית ההליך המשפטי עם התובע, היה כי הוא הסכים - הלכה למעשה - להסכם הבוררות המצוי באותו מכתב חד צדדי שהחברה הוציאה מטעמה
מה היה הבסיס לטענות החברה?
במהלך הדיון המשפטי נטען בין היתר, כי בין החברה לבין הסוכן הראשון, זה שממנו רכש התובע את הזכויות בקו החלוקה, היה קיים נוהג שכל מחלוקת ביניהם תובא ליישוב בפני בית הדין הרבני. אולי בשל כך, הרשתה לעצמה החברה להוציא מטעמה מכתב חד צדדי, שנים רבות לאחר שנחתם הסכם ההתקשרות המקורי בינה לבין הסוכן הראשון, שכלל פירוט של חיובים חשבונאיים שונים; התווסף אליו גם משפט, לפיו: כל מחלוקת בין הצדדים ביחס לפירוט, תובא להכרעה בפני בית הדין הרבני.
במלים אחרות: יסוד הטענה של החברה לקיום הליך בוררות בבית הדין הרבני ודחיית ההליך המשפטי עם התובע, היה כי הוא הסכים - הלכה למעשה - להסכם הבוררות המצוי באותו מכתב, רק מעצם העובדה שלא העלה לגביו השגות במסגרת אותו מכתב ולא מחה נגדו, בעת רכישת קו החלוקה מהסוכן הראשון. הסכמה שבשתיקה.
בית המשפט הצהיר כבר בתחילת דבריו כי אין הוא ממהר להתערב בפסיקתו של בית המשפט שקדם לו, אלא במקרים נדירים
מה היו שיקוליו של בית המשפט, בבואו להכריע במחלוקת?
ראשית, העניין נדון בערכאת הערעור של בית המשפט המחוזי; כערכאת ערעור, בית המשפט הצהיר כבר בתחילת דבריו כי אין הוא ממהר להתערב בפסיקתו של בית המשפט שקדם לו (ובוודאי שלא לשנותה) - אלא במקרים נדירים, שבהם עולה צורך אמיתי להבהיר שאלה משפטית, בעלת אופי משפטי או ציבורי באמצעות הדיון בערעור, כמו השאלה שהועלתה בפניו, במקרה המדובר.
הצד שביקש לקבוע כי קיים הסכם בוררות בין הצדדים (קרי, החברה) - עליו מוטל נטל הראיה להוכיח זאת
על מי מוטל נטל הראיה במקרה זה, לפי בית המשפט?
כבר אלפי שנים קיימת במשפט העברי אבן יסוד לפיה, "המוציא מחברו עליו הראיה" קרי, על הצד שמבקש לתבוע את זכויותיו הנטל להוכיח כי הוא זכאי לכך - קביעה הגיונית, שהפכה לאבן יסוד במשפט הישראלי ברוב העניינים המשפטיים הנדונים, למעט מספר עניינים חריגים בהם לא נדון כאן, ובאופן טבעי היא קיימת גם בתורות משפט זרות רבות אחרות.
לענייננו, ברור כי הצד שביקש לקבוע כי קיים הסכם בוררות בין הצדדים (קרי, החברה) - עליו מוטל נטל הראיה להוכיח זאת. בהיעדר יכולת להוכיח כי בין הצדדים קיימת הסכמה וידיעה ברורה על הסכם בוררות, דין הטענה כי קיים הסכם בוררות - להידחות. הראיה שהביאה החברה היא אותו מכתב, שלדבריה הראה את המחויבות לבוררות בכתב.
בית המשפט קבע כי קיומה של עדות בכתב - כשלעצמה - אין בה כדי לחזק באופן אוטומטי את טענת החברה אלא אם כן, היא ברורה וחד משמעית ומעידה על רצונם של הצדדים
מה כוחה של ראיה בכתב לקיומו של הסכם?
יש לדעת כי רק במקרים נדירים ביותר, מחייב החוק את קיומו של הסכם בכתב. בית המשפט בפסיקותיו הוסיף על כך, צימצם את דרישת הכתב עוד יותר ואפשר פעמים רבות לאחד הצדדים להוכיח כי ההסכם ביניהם שריר וקיים, גם מבלי שנכתב או הוצג בכתב.
במקרה שהובא לעיל, בית המשפט התייחס לטענת הסכם הבוררות, כטענה שאינה דורשת בהכרח הצגת הסכם בכתב. לעומת זאת, בית המשפט קבע כי יש להוכיח את הטענה בדבר הסכם בוררות, בראיות ברורות וחד משמעויות, בכל צורה שהיא.
במלים אחרות: בית המשפט קבע כי קיומה של עדות בכתב - כשלעצמה - אין בה כדי לחזק באופן אוטומטי את טענת החברה אלא אם כן, היא ברורה וחד משמעית ומעידה על רצונם של הצדדים.
בסופו של דבר, בית המשפט קבע כי מכתבה החד צדדי של החברה לסוכן הראשון, אף על פי שהוא מצוי בכתב – אינו ברור דיו, נערך באופן חד צדדי שלא אושר במפורש ע"י המקבל ולפיכך, הוא אינו יוצר יחסים משפטיים מיוחדים בינה לבין התובע
מה היתה הכרעת בית המשפט במקרה המדובר?
בסופו של דבר, בית המשפט קבע כי מכתבה החד צדדי של החברה לסוכן הראשון, אף על פי שהוא מצוי בכתב – אינו ברור דיו, נערך באופן חד צדדי שלא אושר במפורש ע"י המקבל ולפיכך, הוא אינו יוצר יחסים משפטיים מיוחדים בינה לבין התובע; וכי הסכם הבוררות שהחברה טענה לקיומו אינו בר תוקף.
בית המשפט פסק כי היעדר התנגדות למכתב, מצד התובע - אינו יכול להתפרש כמעיד על כך שקיבל על עצמו בהסכמה שבשתיקה את דרישת החברה לבירור המחלוקות ביניהם, בבית הדין הרבני.
לסיכום: בית המשפט קיבל את הערעור במקרה זה וקבע כי החברה לא הוכיחה דבר קיומו של הסכם בוררות בין הצדדים, על אף הראיה לכאורה בכתב. ולכן, גם פסק כי אין מניעה שהמחלוקת ביניהם תידון בבית המשפט, כפי שביקש התובע. בתוך כך, ביהמ"ש גם נתן תשובה לשאלה משפטית בעלת חשיבות רבה, ממנה אנו למדים כי על הסכם בוררות להיות ברור ונהיר לשני הצדדים וכי בית המשפט לא יסתפק בהוראה שנכתבה באופן חד צדדי, על ידי מי מהצדדים, מבלי שניתנה להוראה זו הסכמה מפורשת על ידי הצד השני.
* עו"ד אברהם יהב, מנהל מכון גישור בוררות "שוחר שלום" לא ייצג בהליכים הנ"ל.
** השתתף בהכנת הכתבה: יותם בן מאיר, כתב zap משפטי.
