בית הדין הארצי לעבודה דחה ערעור של המוסד לביטוח לאומי בעניין חישוב הירידה בהכנסות של מבוטח עצמאי שנפגע בעבודה. בית הדין הארצי (מותב בראשות השופטים ורדה וירט-ליבנה, לאה גליקסמן, אילן סופר) קבע, כי יש לחשב את הירידה בהכנסות לפי שומת המס הסופית שהמבוטח הגיש ולא לפי המקדמות ששילם.
בבית הדין האזורי בתל-אביב (השופט אילן איטח) התברר ערעורו של טכנאי מיזוג אוויר, אשר נפגע בתאונת עבודה, על החלטת ועדה רפואית לעררים, אשר קבעה כי אין מקום להגדיל את דרגת נכותו. זאת, בהתאם להכנסותיו שנבדקו על פי המקדמות ששילם, ולא על פי השומה הסופית שהגיש.
בית הדין האזורי קיבל את הערעור, וקבע כי על פי תקנה 15 לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956, אין מניעה כי הכנסתו של הטכנאי תיבדק לפי השומה הסופית, ויש לסטות מכך רק כאשר קיימת הוראה מפורשת כמו תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמי) תשמ"ד – 1984.
תכלית תקנה 11
בית הדין הארצי עמד על התכלית של תקנה 11, בה נקבע כי במקרה של תאונת עבודה, מקדמות המס ששילם הנפגע העצמאי ישמשו הבסיס לחישוב הגמלאות ולא השומה הסופית, אף אם בפועל ההכנסה השנתית הייתה שונה. בפסק הדין צוין, כי באמצעות תקנה 11 דואגים לכך כי הכנסת המבוטח קודם לתאונה תשמש בסיס לחישוב שעור הגמלה, מונעים ניסיונות מרמה לתקן הכנסה לאחר התאונה, וממריצים עצמאים להגיש בזמן דיווחים מדויקים.
תקנה 15 באה להגדיל את דרגת נכות הנפגע כאשר סעיף הליקוי מתייחס לנכות הרפואית בלבד ואין בו התייחסות למקצוע, גיל הנפגע ואופן ההשפעה של הנכות הרפואית על היכולת התפקודית של הנפגע.
חזרה למצב בו היה הנפגע לפני התאונה
על יסוד תכלית זו של תקנה 15, מצא בית הדין, כי אם יעשה שימוש בתקנה 11, תחסם דרכו לקביעת דרגת נכותו האמיתית. תקנה 15 מאפשרת הגדלת דרגת נכות במקרה של ירידה בהכנסות וזאת יש לעשות ביחס למצב האמיתי, כלומר: לפי שומה סופית, ובכך הנפגע יקבל פיצוי שיאפשר לו קיום שיהיה דומה ככל האפשר למצב בו היה לפני התאונה.
זהו עיקרון העל של ענף נפגעי עבודה במוסד לביטוח לאומי, וסטייה ממנו תעשה רק כאשר קיימת הוראה מפורשת כמו תקנה 11. משאין הוראה כזו בתקנה 15, יש להעדיף את הפירוש שיגשים את תכלית התקנה לפיה, דרגת הנכות מותאמת לנסיבות האישיות של הנפגע.
(עב"ל 13779-11-11 המוסד לביטוח לאומי – נועם בן מויאל)
עוד בנושא:
ועדה רפואית – עצות וטיפים מקיפים ושימושיים
