חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) - עיקריו וחשיבותו

מה הופך את חחוק שיפוט בתי דין רבניים למהותי בשדה דיני המשפחה בארץ? 

חוק שיפוט בתי דין רבניים הוא חוק קצר: 11 סעיפים, המסדירים את סמכותם של בתי הדין הרבניים בישראל בענייני נישואין וגירושין בין בני זוג יהודים. על פניו החוק עוסק בשאלות של סמכות ובסדרי דין נעדרי השלכות מהותיות, אבל בפועל ליישום החוק משמעויות מרחיקות לכת והעיסוק בו נדרש פעמים רבות בסכסוכי משפחה רבים.

בעיקר סוגיית הסמכות המקבילה: החוק עוסק בהסדרת סמכותה של מערכת משפטית המקבילה למערכת המשפטית  האזרחית – בית המשפט למשפחה. באמצעות החוק שאף המחוקק "לעשות סדר" בין שתי המערכות  המחילות על חלק מהסוגיות דין שונה (החוק האזרחי לעומת דין התורה), כללי דיון שונים ופרשנות שונה בנושאים זהים: מרבית הסוגיות העולות בסכסוך גירושין יכולות להידון בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני. 

חוק השיפוט קובע מתי יש לבתי הדין סמכות ייחודית לדון בנושאים הנלווים לתביעות לגירושין ומתי סמכות מקבילה לזו של בתי המשפט למשפחה. את היקף סמכותם של בתי הדין הרבניים יש לבחון על פי פרשנותו של בית המשפט העליון בשורה של פסקי דין.

חוק השיפוט קובע מתי יש לבתי הדין סמכות ייחודית לדון בנושאים הנלווים לתביעות לגירושין ומתי סמכות מקבילה לזו של בתי המשפט למשפחה. את היקף סמכותם של בתי הדין הרבניים יש לבחון על פי פרשנותו של בית המשפט העליון בשורה של פסקי דין.

הלכת הכריכה לתביעת הגירושין

עיקרו של חוק שיפוט בתי דין רבניים, תשי"ג-1953 הוא שרטוט גבולות הסמכות של בתי הדין הרבניים. סעיף 1 לחוק קובע: "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים", ועניינים אלה "ייערכו בישראל על פי דין תורה" (סעיף 2 לחוק).

על פניו מדובר בסמכות ייחודית להכריע בכל הקשור לגירושין, ואולם סעיף 3 לחוק קובע: "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג".

משמע, בית הדין הרבני מוסמך לדון בכל הסוגיות העולות במאבק הגירושין, אך זאת רק אם בן הזוג התובע גירושין יכרוך אותן לתביעתו. בנושאים הנלווים לגירושין - שעיקרם משמורת וזמני שהות, יחסי הממון בין בני הזוג ומזונות - יש סמכות דיון מקבילה גם לבתי המשפט למשפחה. מצב זה יצר את התופעה המכונה "מרוץ סמכויות".

"מרוץ סמכויות"

כאמור, לפי סעיף 3 לחוק השיפוט, בן זוג המגיש תביעת גירושין חייב לכרוך לתביעה את  הנושאים שברצונו להעניק לבית הדין הרבני סמכות לדון בהם. יש חשיבות מרובה לא רק לעצם הכריכה אלא גם למועד הגשת התביעה: מאחר שלשתי מערכות המשפט סמכות מקבילה, הערכאה שאליה הוגשה התביעה לראשונה היא זו שקונה סמכות לדון בעניינים שנתבעו. 

ואולם פסיקת בית המשפט העליון קבעה כי לא די בכך שבן זוג אחד הקדים בתביעת גירושין כרוכה לבית הדין הרבני, אלא עליו לעמוד ב"מבחן משולש": על תביעת הגירושין להיות כנה והנושאים שנכרכו לה נכרכו גם הם בכנות ובתום לב וכן כדין.

סמכות בית הדין שהוקנתה לו באמצעות הכריכה לתביעת הגירושין פוקעת אם התביעה נדחית. ממועד זה ניתן שוב להגיש תביעות לבית המשפט למשפחה.

הלכת בג"ץ פלמן

תנאי הסף הנ"ל להקניית סמכות לבית הדין בעניינים שנכרכו לתביעת הגירושין הניבו פסיקה עניפה של בתי המשפט. בפסק דין תקדימי (בג"ץ 8497/00 פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) עמ' 118) פסק בית המשפט העליון כי שתי הערכאות מוסמכות להכריע בשאלה אם תביעת גירושין כרוכה מקנה סמכות לבית הדין על פי מבחני הכריכה הנ"ל. 

נקבע שכאשר הוכרעה שאלת הסמכות על ידי אחת הערכאות, הערכאה השנייה לא תדון בנושאים שנכרכו. פסק דין פלמן קבע חריגים מצומצמים מ"טעמים מיוחדים", המאפשרים לכל ערכאה לדון אם יש לה סמכות, על אף ששאלת הסמכות הוכרעה כבר בערכאה השנייה. 

בשל תקדים מהפכני של בית המשפט בעליון משנת 2017, שלפיו נטל מזונות הילדים חל לעיתים בשווה על שני ההורים, מתרבות תביעות של אמהות לבתי הדין לפסוק מזונות. הסיבה: בתי הדין אינם מקבלים את ההלכה הנ"ל ובמקרים רבים פוסקים מזונות גבוהים יותר לילדים מאלה שפוסקים שופטי משפחה.

מזונות הילדים

מחלוקת נוספת בין הערכאות  שטרם הוכרעה סופית היא באשר לסמכות בתי הדין לדון בתביעה למזונות הילדים. עד לפני שנים ספורות נהגה ללא עוררין פסיקת בית המשפט העליון, שלפיה אי אפשר היה לכרוך לתביעת גירושין את מזונות הילדים )להבדיל ממזונות האשה). בינתיים התרופפה הלכה זו, וכיום נוהגים בתי הדין כדבר שבשגרה לדון ולפסוק במזונות הילדים. 

בתי הדין דנים בכך בעיקר בתביעות שמגישות נשים למזונות הילדים. בשל תקדים מהפכני של בית המשפט בעליון משנת 2017 (בע"מ 919/15), שלפיו נטל מזונות הילדים חל לעיתים בשווה על שני ההורים (כשהמשמורת משותפת והכנסות ההורים דומות), מתרבות תביעות של אמהות לבתי הדין לפסוק מזונות. הסיבה: בתי הדין אינם מקבלים את ההלכה הנ"ל ובמקרים רבים פוסקים מזונות גבוהים יותר לילדים מאלה שפוסקים שופטי משפחה.

מזונות האשה

חוק שיפוט בתי דין רבניים מעניק לנשים זכות בחירה לתבוע את מזונותיהן לפי רצונן באחת הערכאות. סעיף 4 לחוק השיפוט קובע: "הגישה אשה יהודיה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בעניין".

בניגוד לעבר, בשנים האחרונות יש נסיבות שבהן עדיף לנשים לתבוע מזונות עבורן בבית הדין הרבני. למשל, כשהאשה אינה עובדת: בבית המשפט יתכן שלא ייפסקו לה מזונות, או שייפסקו מזונות נמוכים, משום שהשופט יסבור שעליה למצות את כושר הכנסתה. באותן נסיבות אפשר שדיינים לא יצפו זאת מהאישה.

הדין המיושם בשתי הערכאות

בנושא המשמורת כפופים בתי הדין הרבניים לחוק החל בבתי המשפט: חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, וגם בתי הדין מחויבים לפסוק לפי עקרון טובת הילד. 

בענייני רכוש חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, החל גם על בתי הדין הרבניים. לגבי זוגות שהחוק אינו חל עליהם (אלה שנישאו לפני 1.4.74) היה בעבר הבדל מהותי בפסיקת שתי הערכאות. אך בשנת 1990 קבע בג"ץ הלכה מכוננת, שלפיה "הלכת השיתוף", שנוצרה בפסיקת בית המשפט העליון (והחלה על זוגות שנישאו לפני חוק יחסי ממון), מחייבת גם את בתי הדין הרבניים (בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני). 

בנושא מזונות האישה מוחל הדין העברי גם בבתי המשפט למשפחה. סעיפים 2(א) ו-3(א)  לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) קובעים שהוא אינו חל על מי שיש לו "דין אישי", ולכן הוא לא חל על יהודים, מוסלמים ובני דתות אחרות.

על בני הזוג לכלכל, אפוא, היטב מראש את מהלכיהם, ובמקרה המתאים לנקוט צעדים שיאפשרו להם להתדיין בערכאה המתאימה להם יותר.

עו"ד בני דון-יחייא עוסק בדיני משפחה וירושה וכתב ספרים בתחום.