חוק השיפוט הצבאי (החש''צ), מגדיר את הוראות החוק הצבאי, וביניהן, מטבע הדברים גם ההוראות המתייחסות להיעדרות מהשירות, עריקה ואיבוד קשר עם היחידה. יוקדם ויוער כי עבירת ״איבוד הקשר עם היחידה״ היא עבירה אשר מתוכנה והגדרתה רלוונטית רק לאנשי מילואים, בעוד שאר העבירות מצוינות בעניין זה, רלוונטיות גם לחיילים בסדיר וגם לאנשי מילואים.
בהמשך למאמר שעסק בעבירות ההיעדרות והעריקות, בדגש להיעדרות בתקופת מלחמה ובהקשר לאנשי מילואים, במאמר זה אתייחס לכלל חיילי צה״ל, ללא הבדל בין שירות סדיר לשמ״פ (שירות מיל' פעיל). במילים אחרות, מאמר זה אינו מתמקד או רלוונטי דווקא לאוכלוסיית חיילי המילואים, אלא לכל חייל צה״ל באשר הוא.
הוראות החוק הרלוונטיות בחוק השיפוט הצבאי
סעיף 92 מגדיר את עבירת העריקה ולשונו: חייל שנעדר משירותו בצבא מתוך כוונה שלא לחזור לשירות בצבא, דינו – מאסר שבע שנים; נעדר החייל משירותו בצבא בעת פעילות מבצעית או פעולה קרבית של יחידתו, מתוך כוונה שלא לחזור לשירות בצבא, דינו – מאסר עשר שנים.
חזקת כוונה שלא לחזור (תיקון מס' 3) תשכ"ד-1964 (תיקון מס' 68) תשע"ו-2016 (סעיף 93) - חייל שנעדר משירות בצבא שמונה עשר חודשים, שלא ברשות, רואים אותו כמי שנעדר מן השירות מתוך כוונה שלא לחזור, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר.
העדר מן השירות שלא ברשות (תיקון מס' 3) תשכ"ד-1964 (סעיף 94) - חייל שנעדר משירותו בצבא, או מהמקום שהוא חייב כדין להימצא בו אותה שעה, דינו - מאסר שלוש שנים, אלא אם הוכח כי היה לו היתר או הצדק סביר אחר לכך.
איבוד קשר עם היחידה (תיקון מס' 45) תשס"ד-2004 (תיקון מס' 58) תשס"ח-2008 (94א) - איש מילואים אשר לא יצר קשר עם יחידתו, בהתאם להוראות שקבע שר הביטחון, לפי סעיף 24 לחוק שירות המילואים, התשס"ח-2008, דינו – מאסר שישה חודשים.
סדר הסעיפים הכרונולוגי של הוראות החוק לעיל נע במקרה דנן מה"כבד" אל ה"קל", קרי מהחומרה המשמעותית של עבירת ההיעדרות החמורה יותר, המוגדרת בסעיפים 92 ו–93 להוראות החוק, ״היעדרות מבלי כוונה לשוב״, אל הוראת החוק הפחות חמורה בסעיף 94 ו–94א.
חשוב להדגיש כבר עתה כי העונשים המצוינים בהוראות החוק הם "עונשי מקסימום" שאותם מוסמך בית הדין הצבאי לגזור. במציאות המעשית, אין גוזרים עונשים בסדרי גודל דומה, בוודאי לא את עונשי המקסימום, אלא רק במקרים נדירים ויוצאי דופן. חריגותם של המקרים הללו הוא בשברירי אחוז זניחים מכלל המקרים הנדונים בבית הדין הצבאיים, כך שאין מקום לדון בהם במסגרת מאמר זה.
להבנת הוראות החוק, פשוט, ברור וקל יותר להתחיל ולנתח את הוראת סעיף 94 המגדירה את הכמעט ברור מאליו: חייל (סדיר או מילואים) שלא נמצא במקום בו הוא צריך להימצא על פי החוק, הרי הוא נעדר מהשירות. הדברים כפשוטם יפים למי שנעדר מהשירות הצבאי בכלל, קרי - לא נמצא בצבא לרשות מפקדיו, ואף כלפי מי שנמצא בצבא, אך לא במקום בו אמור להיות. לדוגמה, מקרה בו חייל לא "פשט את המדים" ולא עזב את הצבא, אך גם לא נמצא במקום בו אמור להיות. למשל, אותו חייל נשאר בחדרו במגורי הבסיס ולא התייצב במקום בו היה אמור להתייצב בבסיסו, מה שמכונה היעדרות לו"ז.
הנסיבות (ובעיקר משך ההיעדרות) הן אלו המבדילות בין העמדת החייל לדין משמעתי לבין הגשת כתב אישום בבית הדין הצבאי ועונש חמור הרבה יותר. גם מקרים של ניתוק קשר עם היחידה, על פי סעיף 94א לחוק, שכאמור רלוונטיים רק לאנשי מילואים, הם יחסית נדירים ומטבע הדברים פחות חמורים, כביטוי שהם מקבלים בהוראת החוק, ולכן גם סעיף זה, מעבר לביטוי הרשמי שקיבל כאן, לא ינותח ולא יקבל ביטוי מעשי.
עבירת ההיעדרות החמורה ביותר
עבירת ההיעדרות החמורה ביותר היא כאמור ה"היעדרות מתוך כוונה שלא לחזור״. מתוכן ניסוחה בסעיף 92 לחש״צ, ומטבע הדברים היא שמורה למקרים בהם חיילים נעדרים לתקופה משמעותית, ומכאן שבביצוע עבירה זו החייל צפוי תמיד לכתב אישום בבית הדין הצבאי. בהינתן ואותו חייל יורשע בביצוע עבירה זו, העונש הצפוי לו הוא בדרך כלל חודשי כליאה ארוכים ולפעמים חמור מכך - מעל לשנת מאסר.
עניינו הרואות כי כבר מקריאת נוסח סעיף זה של הוראת החוק בניסוחו, נוצרת הדילמה ואף הלאקונה המשפטית שמחייבת להגדיר את הכוונה ״שלא לחזור״. לפיכך נוסח סעיף 93, המגדיר את כוונת המחוקק בהגדרה זו.
כאמור, סעיף 93 בהוראת החוק קובע חזקה משפטית (מצב משפטי שבו ניתן להניח בסבירות גבוהה מאוד שהטענה הנטענת נכונה, ולכן הטוען את הטענה לא נדרש להוכיחה אלא הצד שכנגד נדרש להפריכה), ולצורך מאמר זה תכונה כ״חזקת העריקות״. משמעות אותה חזקה משפטית היא שכאשר חייל נעדר משירות צבאי לפרק זמן של שמונה עשר חודשים ויותר, הוא ייתפס כמי שהיעדרותו נעשתה מתוך כוונה שלא לחזור לשירות (להיות עריק).
אם כן, מה נפקות אותה הגדרה של ״נעדר מתוך כוונה שלא לחזור״? לכאורה, הגיוני שכאן תוסק המסקנה כי עם הסדרת מעמדו או מעצרו של חייל שנעדר לתקופה ארוכה של מעל לשמונה עשר חודשים, יהיה מוטרד הוא או לכל הפחות עסוק רק או בעיקר בעונש הצפוי לו בגין היעדרותו הארוכה, ולאו דווקא מההגדרות החוקיות הטכניות הקבועות לתקופת היעדרותו.
מאחר שהנחה זו נכונה וחיילים שנעדרו לתקופה של שמונה עשר חודשים ויותר צפויים בד״כ לעונשים של כליאה ארוכה, מוטרדים הם מאוד מכך ולכן יש משמעות וחשיבות לכל רכיב או נסיבה שיש בהם כדי להחמיר את מצבם ולסכנם בעונש חמור, וזאת בשים לב לסמכות בית הדין, לגזור את עונשם לעונש של עד עשר שנות מאסר, כתלות בנסיבות. יש לציין כי בהתאם לתוכן סעיף 92 לחוק בנסיבות פעילות מבצעית או פעולה קרבית של יחידתו, מועלת סמכות בית הדין לעונש של עד עשר שנות מאסר.
הוראות החש״צ מלמדות כי הגדרת היעדרות החייל ״מתוך כוונה שלא לחזור״ מעלה את חומרת ההיעדרות מעבירת ההיעדרות הקבועה בסעיף 94, לרף החומרה של סעיף 92 לחוק. יוזכר, רף החומרה של סעיף 92 לחוק מקנה לבית הדין, במקרה של הרשעה בעבירה זו, סמכות לגזור עונש חמור בהרבה מהעונש לו היו צפויים ללא הגדרה זו. הווה אומר, במקרה בו ההיעדרות היתה ללא הגדרת סעיף 93, כלומר ללא ״חזקת העריקות״, ייתכן שהרף שנקבע בסעיף 94 היה נמוך יותר.
המחוקק קבע פרק זמן משמעותי של שמונה עשר חודשי היעדרות, שבחלוף פרק זמן זה, החזקה היא כי חייל נתפס כאחד שיצא להיעדרות מבלי כוונה לשוב. לפיכך, ההיעדרות היא בעלת משמעות עונשית חמורה מאוד, ובוודאי בהשוואה להיעדרות שאין לצידה את הכוונה לא לחזור.
משמעות ״חזקת העריקות״
בהליכים פליליים ומשמעתיים בבית הדין הצבאי, חובת ההוכחה הכללית (נטל ההוכחה) היא על התביעה באמצעות ראיות חוקיות. לעומת זאת, על הנאשם מוטל – כפי שמציינים בז׳רגון המשפטי - לקעקע את גרסת התביעה, ולהפריכה לאחר שזו הוכחה. קביעת התקיימות חזקה משפטית, ובמקרה שבפנינו היעדרות של מעל לשמונה עשר חודשים, מעבירה את נטל השכנוע לחייל. כלומר, בהתקיימות החזקה המשפטית, מועבר נטל השכנוע מהתביעה אל הנאשם כי חרף זמן היעדרות זה, נעדר הוא עם כוונה לחזור.
עולה מתוכן הדברים כי ייתכן מצב בו חייל נעדר מיחידתו לתקופה של מעל שמונה עשר חודשים, ולאחר הסדרת מצבו ו/או מעצרו, ההבדל שיהיה בין הסיכון שלו לעונש של חודשי מאסר ספורים ועד למקסימום שלוש שנים, לבין עונש חמור שבעתיים של עד עשר שנות מאסר, יהיה טמון בהתקיימות החזקה המשפטית, הקבועה בהוראת סעיף 93 והרשעתו בעבירה לפי סעיף 92 לחש״צ.
לכן, עצם החלת החזקה המשפטית, בהאשמת החייל בעבירה לפי סעיף 92 לחש״צ, מעמידה את החייל בסיכון משמעותי לעונש חמור מאוד, הרבה מהעונש הצפוי לו ללא החלת חזקה זו.
מדוע יש להחיל את ״חזקת העריקות״ וכלפי מי?
המחוקק קבע כי מתחייבת תקופת היעדרות שמשכה מלמד על כוונת החייל לא לשוב ממנה, לכן נקבעה התקופה של שמונה עשר חודשים ככזו. לפיכך, אם החייל הנעדר לא הסדיר את מעמדו אל מול רשויות הצבא בחלוף תקופה זו, אזי שההיעדרות מעידה על היעדר כוונה לחזור וכי יש להכיל עליו את חזקת העריקות. החלת החזקה כאמור מעבירה לחייל את נטל השכנוע לחייל כי בכל זאת התכוון לשוב.
הלכת בתי הדין מלמדת כי חזקה זו מוחלת לא רק על מי שלא הסדיר את מעמדו ונעצר בסוף אותה תקופה ארוכה, אלא לפעמים גם כנגד מי שהסדיר את מעמדו לאחר שמונה עשר חודשי היעדרות ויותר והתייצב, אך אין לו איך ללמד כי ביציאתו להיעדרות לא היתה לו כוונה שלא לחזור ממנה. כלומר, הוא לא עומד בנטל ההוכחה.
לכן, אין די בעובדה כי לבסוף הסדיר את מעמדו ולא נעצר, שכן אין בעובדה זו בפני עצמה בכדי להפריך את החזקה המשפטית. ההלכה קובעת כי יש שההחלטה לסיים את ההיעדרות נבעה משיקולים אנוכיים/ אינטרסנטיים של החייל, שבאותה נקודת זמן הבין כי הדבר יטיב עימו בשיקוליו ולכן הסדיר את מעמדו, לפני שנעצר. כאמור, בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי אין בהסדרת המעמד בפני עצמה כדי לעמוד בנטל ההוכחה הקבוע בסעיף 93 לחוק, היות שמדובר בהחלטה (לחזור לשירות תקין בצה"ל) כזו שיכולה להתעורר לאחר תקופה ארוכה של היעדרות ומתוך מניעים ושיקולים שונים ואנוכיים של החייל, ולאו דווקא מתוך הכוונה הבסיסית שהיתה לחייל עם היציאה להיעדרות ואף לאורכה כי לא ישוב לשרת.
גם כאן יודגש כי אין על החייל להוכיח כי עם יציאתו התכוון לחזור, אלא נגטיבית כי לא יצא להיעדרות עם כוונה שלא לחזור.
מקרה לדוגמה: החייל נעדר משירות מעל 3,000 יום
בתיק ח"א (מחוזי) 263/18 - התובע הצבאי נגד טוראי חנן בן דוד, החייל נעדר משירות לתקופה של מעל 3,000 יום ובסופה הסדיר את מעמדו, תוך שציפה כי הסדרת המעמד והחזרה העצמית לרשות הצבא יהיו כדי ללמד כי חרף תקופת ההיעדרות הארוכה מאוד, היתה לו כוונה לחזור ולכן בדרך זו יעמוד הוא בנטל הוכחת הכוונה לחזור ויפריך את החזקה המשפטית כי נעדר ללא כוונה לחזור.
הרכב השופטים בראשותו של רס"ן טובי הארט קבע כי: "... אין נאשם נדרש להראות שהתקיימה אצלו כוונה פוזיטיבית לשוב לשירות, אלא להראות, במידה של מאזן הסתברויות, שלא התקיימה בו כוונה שלא לשוב לשרת. יחד עם זאת, פורט, כי בהתאם להלכה הפסוקה, הכוונה אינה יכולה להיות מסויגת או מותנית, למשל – כ'שהמצוקה תחלוף'".
בפסק הדין בעניין זה נקבע כי החייל נעדר מן השירות תקופה של למעלה משמונה שנים, כך שיש לראותו כמי שנעדר מן השירות מתוך כוונה שלא לחזור. עוד נקבע כי לא עלה בידיו לסתור את החזקה האמורה, שכן תקוותו כי "ביום מן הימים יעלה בידיו לכסות את חובות ההימורים ואז יתייצב להסדרת מעמדו" היתה יותר מתקווה ערטילאית, במיוחד לאחר ש"העיד על עצמו כי לא פעל לחזור לשירות, ובפועל התכוון שלא לחזור לשירות כל עוד לא כיסה חובות ההימורים, שכן חשש מפני הנושים".
בהתאם, קבע בית הדין כי "המדובר במובהק ב'כוונה מותנית'״ לחזור לשירות, אשר מחזקת דווקא את החזקה בדבר קיום ״כוונה שלא לחזור לשירות".
עוד נקבע כי מאחר שהחייל התייצב בסופו של יום, שלא על מנת לשרת אלא מתוך הבנה שהוא צפוי לפטור משירות בשל גילו וההיעדרות הממושכת, ולאור רצונו להתחיל בשיקום חייו האזרחיים; או לכל היותר - מתוך נכונות לשירות מסוים בתנאי ש״הדבר יבוא במקום עונש", אין בעובדת התייצבותו, כאמור, כדי לסתור את החזקה.
בעניין זה עונשו של החייל נגזר למאסר בפועל למשך 13 חודשים. הוא ערער לבית הדין לערעורים והעניין נדון בתיק ע׳ 2/19 בו סקר בית הדין את ההלכה וקבע כי סעיף 20 לחוק העונשין (התשל"ז-1977) מגדיר את המונח "כוונה" כ"מטרה לגרום לאותן תוצאות הנמנות עם פרטי העבירה". מאחר שהעבירה המנויה בסעיף 92 לחש״צ היא עבירה התנהגותית שאינה דורשת תוצאה, יש להיעזר בהוראת סעיף 90 לחוק העונשין שכותרתו "פרשנות היסוד הנפשי". סעיף זה קובע כי: ״.. .בכל מקום בחיקוק שנחקק לפני תחילתו של חוק העונשין... 'בכוונה'... יתפרש המונח כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה, לפי ההקשר...״.
ומה בין מניע למטרה? בעניין זה, מציין פרופסור פלר במאמרו "נפקדות על מנת להשתמט מתפקיד קרבי", הפרקליט 534, את הדברים הבאים: "המניע הוא אותו 'מדוע' פנימי שהביא את הנאשם לידי החלטה לעשות את העבירה ואילו המטרה היא אותו 'מה' אשר שואפים להגשימו או להשיגו באמצעות המעשה. בחינת לשון סעיף 92 לחש״צ מובילה למסקנה כי יש לפרש את דרישת 'הכוונה' בסעיף כמטרה להשגת יעד ולא כמניע פנימי שמתוכו נעשה המעשה. עסקינן בשאיפתו של העושה שלא לחזור לשירות 'המרכיב של 'כוונה שלא לחזור לשירות' מהווה יעד... היסוד המנטאלי של עבירת העריקה מצריך הוכחת כוונה מלאה (דהיינו שאיפה להשגת תכלית של אי שיבה לשרות). (ע/157/85 טור' ויצמן נ התובע הצבאי הראשי, 1985).
עולה מן המקובץ, כי על מנת להרשיע בעבירה של עריקה יש להוכיח כי ההיעדרות מן השירות הצבאי לוותה במטרה שלא לחזור אל הצבא.
הוכחת המטרה "שלא לחזור לצבא"
במסגרת הוכחת המטרה "שלא לחזור לצבא", שומה עלינו להידרש להוראת סעיף 93 לחש״צ. קריאת לשון הסעיף וההקשר מלמדים כי לפנינו חזקה שבחוק, הניתנת לסתירה. בעניין זה פועל הכלל שלפיו חזקה שבחוק מטילה את נטל סתירתה על מי שהיא פועלת לחובתו, ברמת ודאות המוטלת על תובע במשפט אזרחי, קרי: ברמה של עמידה במאזן הסתברויות; ועל כן, כאשר מדובר בנאשם בהליך פלילי, אין די לו לעניין זה בהקמת ספק לזכותו (ראו ספרו של המלומד י. קדמי על הראיות חלק רביעי, עמ' 170). רוצה לומר, כי בנסיבות המנויות בסעיף 93 לחש"צ מתקיימת חזקה שלפיה העושה התכוון שלא לשוב אל השירות הצבאי ומכאן הנטל המוטל עליו, במידה של מאזן הסתברויות להפריכה.
אשר לאופן שבו ניתן להפריך את החזקה, הבהיר בית הדין הצבאי לערעורים בפסיקתו רבת השנים, כי חובת ההוכחה שהטיל המחוקק על הנאשם בסעיף 93 היא שלילת כוונת העריקה המוגדרת בסעיף 92. חייל העוזב את הצבא שלא ברשות, בלי לתת דעתו כלל לשאלת החזרה, אינו עובר עבירה של עריקה. על כן, הפרכת החזקה הקבועה בסעיף 93 אפשרית על ידי הוכחה שלא נתקיימה בנאשם "הכוונה שלא לחזור לשירות". הפרכה כזו, יכול שתיעשה על ידי הוכחה שהנאשם התכוון לשוב לצבא, אך אין זו הדרך הבלעדית לסתירתה וכל ראיה אחרת המצביעה על העדר כוונה של עריקה, כגון חוסר התייחסות לשאלת החזרה לשירות, יש בכוחה לשמש הוכחת היפוכו של דבר (ע/251/74 טור' טויטו נ' התובע הצבאי הראשי, 1974).
בדומה, נפסק בעניין ויצמן, לעניין משמעות המילים "היפוכו של דבר" כי: "משמעות ביטוי זה היא, שדי להראות באורח נגטיבי שלא נתגבשה אצלו כוונה שלא לחזור לשרות ואין הוא צריך להוכחה, של כוונה פוזיטיבית לחזור לשירות. באדישות, כאמור, לא סגי לשם קיום היסוד הנפשי של העבירה״.
בנוסף, אין הנאשם יוצא ידי חובת הוכחת "היפוכו של דבר" אם הראה כוונה לחזור לשירות המסויגת בהתגשמות תנאים שונים, שכן דווקא בכך מראה הנאשם שכל עוד לא מתקיים התנאי המוצג על ידו, אין בכוונתו לחזור לשירות. ולבסוף, גם אמירת דברים בעלמא, על רצון לחזור לשירות, אינה מספקת אם הנסיבות מלמדות על כוונה אחרת.
עת נדרש בית המשפט העליון לשאלת הכוונה המותנית במסגרת בחינת קיומה של הכוונה המנויה בעבירת העריקה, הבהיר כהאי לישנא: "כלל ידוע הוא, דרך משל, שתקוותו גרידא של נאשם בגנבה, שביום מן הימים יהיה לאל ידו להחזיר לבעלים את דבר הגזלה, אין בה כדי לסתור את כוונתו לשלול את הדבר מבעליו... העובדה (הנטענת), שכל רצונו של המערער אינו אלא לשמור על שלמות חיי המשפחה, וכי אילו ניתן היה ליישב מטרה זו עם המשך שירות בצה"ל, היה עושה כן ברצון, אין בה כדי לסתור את הכוונה שלא לחזור אלא דווקא כדי לבססה. כוונה אינה חייבת להיות רצויה לנאשם, כדי שתתקיים" (ע"א 224/79 דינמנט נ' שר הבריאות, פ"ד לה (2), 424, עמ' 440)
ובדומה פסק בית דין זה, לאמור: "אדם אשר מתנה את נכונותו לחזור לשירות במפורש או במרומז אינו עומד בנטל השכנוע הנדרש ממנו לפי סעיף 93 לחש"צ בדבר כוונתו לחזור ולשרת. כדי שהחזקה תופרך חייבת להיות הוכחה גלויה על הרצון לחזור ולשרת וללא כל תנאי". (ע 68/79 טור' ביטון נגד התובע הצבאי הראשי)
מה למדנו?
הפער המשתקף בין הוראות סעיפי החוק 92 ל–94 לחש"צ מקבל ביטוי מעשי ומשמעותי בשגרת העונשים הנגזרים על חיילים – נאשמים בבית הדין הצבאי בעבירת היעדרות מן השירות.
מי שמואשם ומורשע בנסיבות עריקות על פי סעיף 92 לחש"צ, ככלל צפוי לעונש חמור מאוד, בוודאי יחסית למורשע על פי סעיף 94 לחש"צ.
מציאות החיים מלמדת כי מסיבות שונות ומגוונות חיילים יוצאים את בסיסם ונפקדים מן השירות, ועם חלוף הזמן הם מוגדרים "עריקים" (לאחר 21 ימים) ואף מסתגלים לעתים למציאות החדשה ללא מדים.
ככל שחולף הזמן בו למעשה החייל הפך את שגרת חייו לשגרת חיים "אזרחית", לעתים מצא עבודה, עיסוקים וחיי חברה חדשים, וזאת מבלי לעסוק או להעסיק עצמו בהחלטה מתי לסיים את ההיעדרות ולהסדיר את מעמדו, וכך משך ההיעדרות הולך ומתארך וקבלת ההחלטות בעניין נדחקת לקרן זווית, עד שביום מן הימים נתפס, נעצר ומוגש כנגדו כתב אישום, או לחילופין מסיבות שונות ומגוונות מחליט ש"די לו" ומסדיר את מעמדו.
אם חלפו שמונה עשר חודשים ויותר מתחילת ההיעדרות, ניצב הוא בפני הקושי הממשי "הכיצד אוכל להוכיח שיצאתי להיעדרות מבלי כוונה שלא לשוב?", שהרי החייל על פי רוב לא עסק בכך, לא חשב על העתיד ובוודאי לא מתכנן אותו. כעת מצבו בכי רע ואף אם ברור לו ולכל סובביו כי עם יציאתו להיעדרות הוא ישוב בעתיד לצה"ל, לא די בכך, שכן כאמור עליו כעת נטל ההוכחה כי לא התכוון שלא לשוב.
כעת נהיר שבמקרים רבים מדובר בנטל מאוד לא פשוט של הבאת ראיות ושכנוע, ואף אם במחשבותיו וכוונותיו של החייל לא היה לצאת מבלי לשוב, יש סיכוי שלא יצליח להוכיח זאת ולכן "סוף מעשה במחשבה תחילה", עליו להביא בחשבון שאם חצה את רף שמונה עשר חודשי היעדרות, צפוי הוא לכתב אישום מאוד חמור בבית הדין הצבאי ולעונש של חודשים ארוכים מאחורי סורג ובריח.
לכן, יש להקדים ולהיוועץ בעו"ד צבאי טרם התארכה ההיעדרות מצה"ל ובעיקר טרם הסדרת המעמד, בתקווה שלא יקדים לה מעצר.
לפרטים נוספים, עו"ד אביעד רייפר, מומחה לדין הצבאי. דוא"ל: aviad_r@013net.net, טל': 0522692484
(צילום ראשי: שאטרסטוק)
