משפחה: אשה בוגדת "נענשת" בחלוקת הרכוש?

הקדמה

מדינת ישראל, התקשורת וקהילת עורכי הדין ובמיוחד העוסקים בדיני משפחה, עוסקים לאחרונה בפסיקת העליון "אשה בוגדת לא תקבל את חלקה בדירה". 
לפני הכל, חשוב להבהיר כי העליון לא 'העניש', אשה שבגדה, אלא דעת הרוב לא התערבה בפסיקת הרבני 

לדברי הח"מ, בכתיבת שורות אלו הוא מסתכן להתנגדות מכאן ומכאן. אין דעתו קובעת, כי אם מנתחת את הנושא, וכל מה שנכתב הוא על דעתו האישית והמקצועית בלבד. 

בית המשפט העליון קבע לאחרונה, כי אין להתערב בקביעת בית הדין הרבני, לפיה אשה לא תקבל מחצית מהנכס, במסגרת מקרה בו דירת המגורים בה חיו בני הזוג במשך 23 שנה, אשר נבנתה על קרקע שהיתה רכוש של הבעל לפני הנישואין

העליון: אין להתערב בקביעת בית הדין הרבני

בית המשפט העליון קבע לאחרונה (בג"ץ 9780/17 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול; ניתן ביום 18.11.18) כי אין להתערב בקביעת בית הדין הרבני, לפיה אשה לא תקבל מחצית מהנכס, במסגרת מקרה בו דירת המגורים בה חיו בני הזוג במשך 23 שנה, אשר נבנתה על קרקע שהיתה רכוש של הבעל לפני הנישואין. 

בני הזוג חיו 23 שנה ובחודשים האחרונים נמצאים בהליך גירושין. במהלך ההליך האשה קיימה מערכת יחסים אינטימית לכאורה עם אחר. 

בנסיבות העניין, הבית שנבנה על השטח שהיה בבעלות הבעל לפני הנישואין, לא נרשם מעולם על שם האשה

חוק יחסי ממון: ירושה או מתנה

עיון בחוק יחסי ממון (תשל"ג-1973) מעלה כי החוק קובע שמי שירש או קיבל במתנה כסף או שווה כסף לפני הנישואין או בסמוך לנישואין, או במהלך הנישואין הוא הבעלים הבלעדי של אותו כסף או נכס. 

פסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ 9780/17 בדעת רוב עוקבת אחר לשון החוק באופן דווקני, אך לא מעבר לכך. בנסיבות העניין, הבית שנבנה על השטח שהיה בבעלות הבעל לפני הנישואין, לא נרשם מעולם על שם האשה. 

יוער כי, מכיוון שנעשו שיפוצים בבית ונלקחה משכנתא במהלך השנים, בית המשפט קבע כי האשה תקבל 20% משווי הבית, אך חלוקת המשאבים לא תהיה במקרה זה 50%-50%. 

לכן, הטענות שבית המשפט העליון "העניש" את האשה על בגידתה הן טענות שווא. מה שנראה כי בית המשפט לא נתן לאשה פרס על מעשיה גם אינו נכון. 

במהלך השנים, השתרשה הלכה של בית המשפט העליון, לפיה במקרים אלה - בהם הדירה נרשמה רק על שם בן זוג אחד, אולם היוותה דירת המגורים משותפת - יש לבדוק "כוונת שיתוף" וכי הרישום לאו דווקא הוא זה הקובע

האם דירת מגורים בה חיו בני הזוג במשך זמן כה רב אינה הופכת להיות רכוש משותף? 

במהלך השנים, השתרשה הלכה של בית המשפט העליון, לפיה במקרים אלה - בהם הדירה נרשמה רק על שם בן זוג אחד, אולם היוותה דירת המגורים משותפת - יש לבדוק "כוונת שיתוף" וכי הרישום לאו דווקא הוא זה הקובע. 

ב"כוונת שיתוף", בוחנים האם הייתה כוונה שהרכוש, שהיה של אחד מבני הזוג לפני הנישואין, יהפוך להיות רכוש משותף של שניהם. עם זאת, זוהי הלכה ההולכת הרבה מעבר ללשון החוק ומיושמת רבות. יש הטוענים ובצדק, כי על אף הרישום או בעלות בנכס בפרט במגורים ספציפיים, לאחר עשרות שנים יחדיו לא ניתן לזרוק את הצד אשר הרכוש לא רשום על שמו לרחוב ללא דבר,    והצדק עימם - אז הדבר מצריך שינוי חוק. 

בדיני משפחה, נהוג לומר כי אדם נכנס לבית המשפט, ואינו יודע איך ייצא משם. טוב היה, אילו בתי המשפט למשפחה היו נצמדים לחוקים ולא מחליטים החלטות על פי הלך הרוח של השופטים. הפסיקה משתנה חדשות לבקרים, אבל החוק אומר דבר אחד, והוא בלתי משתנה. 

מהי סמכות בית המשפט העליון להתערב בפסק דין של בית דין רבני?

בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, (ולא כערכאת ערעור על הרבני), מתערב רק אם בית הדין הרבני חרג מסמכותו. לכן, צדק בית המשפט העליון בדעת רוב, כאשר בחר שלא להתערב יתר על המידה בפסיקת בית הדין הרבני. 

לא מדובר בעונש המוטל על אשה מכיוון שבגדה, אלא בפסיקה שהולכת בדבקות אחר חוק יחסי ממון, הקובע שהרכוש אינו שלה. הרכוש נשוא פסק הדין מעולם לא היה רכוש של האשה

האם מדובר בפסיקה שהיא נגד נשים?

לדעת הח"מ, בית המשפט העליון צדק בפסיקתו. על אף שכיום מאוד לא פופולרי לומר כך, ניתן לראות בנבכי פסק הדין כי בית המשפט העליון לא רצה לחרוג מסמכותו ולהתערב בפסיקת בית הדין הרבני. 

לא מדובר בעונש המוטל על אשה מכיוון שבגדה, אלא בפסיקה שהולכת בדבקות אחר חוק יחסי ממון, הקובע שהרכוש אינו שלה. הרכוש נשוא פסק הדין מעולם לא היה רכוש של האשה. לכן, יש לומר כי האשה לא נושלה מהרכוש בגלל שהיא בגדה. יש לומר שהאשה לא קיבלה חלק ברכוש הבעל, שלא היה שלה מלכתחילה. 

לשאלת מה היה קורה אילו הדירה היתה של האשה לפני הנישואים והיא בגדה. האם בית הדין הרבני היה פוסק אותו דבר? או, לחילופין: מה היה קורה אילו היה זה הבעל שבגד? לדעת הח"מ, הבגידה אינה הנושא בפסק הדין. וגם נכסי אישה שנקראים נכסי מלוג, היו נשארים שלה.   

על אף התרעומת התקשורתית, הגורסת שנפל דבר וכי הפסיקה שוביניסטית - כעורך דין לענייני משפחה, הקורא את פסק הדין המדובר, הח"מ רואה שבית המשפט העליון פעל נכון ובהתאם לחוק, . ואין כאן שאלה של שוביניזם. 

לא מדובר בתקדים משפטי. עם זאת, ניתן בהחלט לומר שזוהי פסיקה המשקפת את הלך הרוחות בבית המשפט העליון והעובדה שהשופטים שמונו לאחרונה לבית המשפט העליון, על ידי שרת המשפטים איילת שקד, הם שופטים הרבה יותר שמרנים ונצמדים ללשון החוק

האם מדובר בתקדים משפטי?

לא מדובר בתקדים משפטי. למעשה, עולה קול צעקה כתוצאה מכך שבית המשפט העליון אישר פסק דין "רעשני" של בית הדין הרבני. אולם, כאמור, הח"מ לא חושב שנוצר כאן תקדים. ככלל מנחה, בחלוקת הרכוש אין מקום להעדיף צד מסוים על בסיס נסיבות הגירושין, לא כענישה ולא כפיצוי, ופסק הדין פועל בהתאם לכלל הזה. 

עם זאת, ניתן בהחלט לומר שזוהי פסיקה המשקפת את הלך הרוחות בבית המשפט העליון והעובדה שהשופטים שמונו לאחרונה לבית המשפט העליון, על ידי שרת המשפטים איילת שקד, הם שופטים הרבה יותר שמרנים ונצמדים ללשון החוק. כך, ביחס למגמה של פרשנות שיפוטית נרחבת, שהייתה מגמה שלטת בעשורים האחרונים, נראה שבית המשפט העליון הופך להיות שמרן יותר.

לסיכום: לדעת הח"מ, בית המשפט העליון פסק בהתאם לחוק יחסי ממון. הח"מ לא מקבל את הטענה כי זוהי פסיקה שוביניסטית. לגרסתו, בית המשפט פסק היטב, כפי שהיה עליו לפסוק. חשוב לציין כי במצב דברים דומה (בגידה) - לא כדאי להשאיר משפחה, רק בגין עניינים כלכליים. זוגות אשר מעוניינים לחלק את נכסיהם בניגוד ללשון החוק יכולים כמובן לעשות זאת, אולם כדי שלא יוצר מצב כמו בפסק דין זה, חובה להעלות את ההסכמות על הכתב ולאשרן מול רשות שופטת. בית המשפט אינו אמור להתייחס לנסיבות הפרידה בחלוקת הרכוש, אלא לפעול על פי חוק יחסי ממון. אכן, כך עשה ביהמ"ש במקרה זה. 

* עו"ד אייל רמתי עוסק בדיני משפחה וירושה.